הסוציאליזם שלי לא מתגעגע

שמואל חלרפ מתקשה בויכוח עם יריבים אמיתיים. לכן הוא ממציא לו יריבים, מחבר להם אג'נדות דמיוניות ומנפץ אותן בהתלהבות. במאמר "דב חנין מתגעגע להוגו צ'אבס" שפירסם ב"גלובס" בשבוע שעבר הוזכרו, מאו הסיני, סטלין הסובייטי ואפילו קים איל סונג מקוריאה. רק מישהו אחד באמת נעדר מהוויכוח - דב חנין מתל אביב.

שיטת הוויכוח של חרלפ מזכירה לי את הדיון בכנסת על שיעור התמלוגים שיוטלו על ברוני הגז. גם שם היו המון דיבורים על האיום האיראני ועל התורים ללחם. וגם שם הם נועדו רק להסתיר את ההגנה על האינטרסים הכספיים של בעלי ההון.

שמואל חרלפ טוען שסוציאליזם ודמוקרטיה הינם מושגים סותרים. תפיסה כזו אכן התקיימה בעבר. היא הובילה לאסונות גדולים. מבחינתי, אם המאה העשרים לימדה אותנו משהו זה בדיוק שסוציאליזם אמיתי איננו אפשרי בלי דמוקרטיה, ודמוקרטיה אמיתית מחייבת סוציאליזם.

סוציאליזם הוא מאבק בהתעמרות הממשלה באזרחים וגם בהתעמרות בעלי ההון בחסרי הממון. סוציאליזם הוא התנגדות להשתקת המיעוט וגם להשתקת אלה שאינם בעלי המאה. סוציאליזם הוא גם שחרור הפוליטיקה משלטון ההון וגם הרחבה של הדמוקרטיה אל מעבר לפוליטיקה, אל הכלכלה והחברה בכללותן.

עריצות השוק

סוציאליזם איננו געגוע לעריצות פוליטית אלא בדיוק להיפך: מהלך שחרור החיים שלנו - הבריאות, הסביבה, החינוך, הרווחה - מעריצותו של השוק. סוציאליזם אינו מודל המועתק בצורה שרירותית ממקום אחר ורחוק, אלא תהליך של שינוי מהותי בחברה שלנו, כאן ועכשיו, תוך סירוב לקבל כמובן מאליו את המודל הקפיטליסטי השולט בנו כיום.

הסוציאליזם שלי אינו מתגעגע לשום תקופה או מקום. הוא אינו נוסטלגי. אני שולל את מודל הגידול הכלכלי לשם רווח, גרעין הגלובליזציה התאגידית, אבל אני שולל אותו לא כדי להציע חזרה לאחור למשטרי דיכוי בעייתיים או עוד יותר לאחור לחיים על העצים או במערות. אני תומך בתפיסה אחרת של קִידמה, במודל פיתוח אחר, המשקלל כלכלה, חברה וסביבה.

במקום המרוץ המטורף במעלה המדרגות היורדות של ייצור, צרכנות ופסולת - אני תומך במודל בו נייצר את מה שבאמת דרוש ואפשר לייצר, תוך חלוקה צודקת של המשאבים בין בני-האדם בעולם שלנו.

החשיבה הזו, שבתנועה הסביבתית אנחנו קוראים לה קיימות, נשענת על קלסיקנים כמו מארקס אבל גם על כלכלנים בני זמננו כמו חתן פרס נובל לכלכלה אמרטיה סן. סן מציע תפיסת פיתוח הממוקדת בשאלה - מה בני-אדם יכולים באמת לעשות או להיות בחיים שלהם. זו, אומר סן, השאלה הקובעת מבחינת איכות החיים וגם מבחינת החירות הממשית שיש לאנשים. סן כותב שמידת יכולתנו לממש את הכשירויות שלנו - לעשות או להיות בחיים שלנו - תלויה בסדר החברתי.

כדי שרובנו נוכל להיות ולעשות יותר בחיים שלנו, צריך לסיים את שלטון ההון, צריך לנתק את התאגידים מהפוליטיקה, צריך לצמצם את זכויות התאגידים ואת ההגנה המוחלטת על מי שעומד מאחוריהם ומרוויח מפעולתם.

השקפת העולם הסוציאליסטית הזו מנחה את כל פעולותיי בכנסת ומחוצה לה. היא העומדת מאחורי עשרות החוקים החברתיים והסביבתיים שהצלחתי להעביר בכנסת. היא שהובילה אותי למאבק נחוש בנחשול החקיקה האנטי-דמוקרטי והאנטי-חברתי שהימין קידם. עשרות חוקים אנטי דמוקרטיים ניסו נתניהו וחבריו להעביר.

הם ביקשו להגביל את חופש הביטוי, חופש ההתאגדות, חופש ההפגנה, ואת זכויות הציבור במשאבי הטבע. זו השקפת עולמו של נתניהו - להגדיל את ההגנה על בעלי ההון, להקטין את יכולת הציבור להיאבק בהם ובממשלה הפועלת לטובתם.

הערכים שאני מאמין בהם, כך הסתבר בשנים האחרונות, אינם נחלתו של מיעוט קטן. כוחות מגוונים בחברה הישראלית קמו בשנים האחרונות לפעול מול הסדר החברתי הקיים. ארגונים ובודדים בתוך ומחוץ לכנסת, סירבו לקבל כגזירת גורל את השיטה השלטת ואת הנורמות שהממשלה ניסתה לכפות.

בקיץ 2011 הפכה ההתנגדות לזרם עצום, בדמות המחאה החברתית הגדולה. רבבות ישראלים קראו ברחובות הערים - העם דורש צדק חברתי! זו הייתה קריאה של ערכים סוציאליסטיים. זו הייתה גם קריאה למהפכה דמוקרטית. זו לא הייתה סתירה פנימית. זו הייתה אחדות פנימית שאיננה ניתנת להפרדה. עם האתגר הזה צריך היה חרלפ להתמודד באמת. ובהתמודדות הזו, הנפנוף בשלדים ממקומות אחרים ממש לא יכול להועיל.