איראן כבר לא מעניינת?

הבוקר (ב') התראיינתי בתכניתו של רזי ברקאי בגלי צה"ל. הנושא: לאן נעלם הגרעין האיראני? ראשית דבר הודיתי לרזי על שבזכותו נזכרתי שאכן יש נושא כזה. פתאום הבנתי שזה יצא לגמרי מהתודעה שלי - פשוט שכחתי ממנו. ואני בוודאי לא היחיד, שהרי בשל כך מצא ברקאי לנכון לדבר על כך. אז מה קרה פה? איך נאלמו פעמי מרכבותיו של אחמדינג'אד? למה ומתי הוא הפסיק לעניין אותנו? הרי גם אם יש המתנה דיפלומטית, דווקא במהלכה קורים דברים.

מבהילים ומסתלקים

סיפור היעלמות איראן מהכותרות ממחיש עד כמה אנחנו, העיתונאים, יכולים לפעמים (די קרובות) להיות מגוחכים, במקרה הטוב - או חסרי אחריות במקרה המצוי.

במשך חודשים, אולי שנים, אנחנו מפיצים בהלה וחרדות בקרב קוראינו וצופינו ושוחרי דעותינו. עורכינו מקשטים את דיווחינו הסוערים והמסעירים עם כותרות מלחמה ואווירה של אסון קרב לבוא. שדרינו מדברים ומדברים ומדברים על הנושא, הם ואורחיהם. ופתאים דממה גדולה.

סיפור המדקלמים

כל כתב יודע לדקלם את המילים "זכות הציבור לדעת", במיוחד כשהוא זקוק להן להגנה מפני דיבה או שטות. אם יש מקום שבו יש משמעות אמיתית לקיומה של זכות זו - זה הזמן וזה הסיפור. כדי שנוכל להעריך כמה זמן עוד נשאר לנו, ואם בכלל יש סכנה מוחשית כמו שמספרים לנו.

והנה, מהנושא האיראני, שכולנו רוצים לדעת עליו, דווקא ממנו, נשללה הזכות להיות ידוע בציבור. לפחות בחודשים האחרונים. לאחר שקודם לכן אמרו לנו שהזמן אוזל (במהירות!), שעם כל יום שעובר הגרעין גדל. ופתאום, יש את כל הזמן שבעולם? איך זה?

הפיוזים הקצרים

ובכן, זה ככה בעיקר בגלל הפיוזים הקצרים שיש היום לעיתונות. העניין הוא להביא חדשות של היום, רעשניות, מהירות, מעוררות "סערות". חדשות שידברו עליהן. לכן דוחקים הצידה נושאים קודמים לטובת החדשים ולרעת הנושאים שעדיין קיימים, גם כאשר הם עדיין החשובים ביותר.

בלי מעקב אין עיתונות

מעקב - זו המילה. אני מבין את הצורך והחשיבות של אקטואליה, אבל לחדשות ולתחקירים אין ערך אם לא עוקבים אחריהם עד למיצויים, עד שהם כבר לא נושא, עד שמוודאים שהידיעה זכתה לטיפול, שהבעיות בתחקיר קיבלו פתרון, עד שנעשה וידוא ידיעה.

כאשר אין מעקב, גם אין ביצוע, אין התייחסות רצינית וביצועיסטית לבעיות שפורסמו. זה נכון לגבי איראן, זה גם נכון לבית מחסה שבו מתעללים במטופלים.

הפתרון אינו מסובך: בכל אמצעי תקשורת צריך שיהיה מקום קבוע, מדי יום, כדי לספר לציבור מה קורה עם הידיעות והתחקירים הקודמים. זו זכות הציבור האמתית. זה, המעקב, ולא הסקופ החולף, הוא נשמת העיתונות הלא-חלטוריסטית. וזו זכות הציבור לדעתם, וזו חובתנו לעשותם.