רינה מצליח: "החברה הישראלית לא סובלנית למוות של חיילים"

כשרינה מצליח טועה בשידור היא לא ישנה בלילה. על אחת הטעויות האחרונות ייסרה את עצמה הכתבת הפוליטית הבכירה של חדשות 2 אף יותר מלילה אחד. "זה היה איום ונורא וגם התנצלתי בפני הצופים", היא מספרת על היום ההוא, לפני כשלושה שבועות, שבו הודיע אהוד ברק על כינוסה של מסיבת עיתונאים. אף אחד - ודאי שלא אף עיתונאי - לא ידע מה הולך שר הביטחון להודיע וכמו שמצליח אומרת, "אתה לא יכול לא להגיד 'מה"'.

"אתה לא עומד מול המצלמה ואומר 'עוד מעט אהוד ברק יאמר לנו מה הוא החליט לעשות'. ואנחנו, עמית (סגל - "ל"א) ואני ביחד, אמרנו שהוא הולך להודיע על התפטרותו ממשרד הביטחון. לא ידענו שהוא עומד לפרוש מהחיים הפוליטיים. לא אמרנו את הדבר הנכון. טעיתי".

- למה טעית?

"כי אני לא מצליחה לנחש את אהוד ברק. הוא איש מאוד סודי".

- אבל משהו גרם לך לבוא ולהגיד את מה שאמרת. זה הרי לא היה ניחוש.

"זה כן היה ניחוש. אף אחד לא ידע".

- למה לנחש?

"זה הלחץ. זו התחרות, והתחרות היא אם כל חטאת. אומרים שהתחרות בספרות תרבה חוכמה ובעיתונות לא. אני, נעים מאוד, קורבן של תחרות. התחרות המוגזמת בתחום שלנו משבשת את סדר היום העיתונאי. הרדיפה אחרי סיפורים ראשונים, בלעדיים".

רינה מצליח, 56, היא כיום העובדת הכי ותיקה בחברת החדשות של ערוץ 2. על כרטיס העובד שלה מתנוססת הספרה '4'. בראשית שנות התשעים, לאחר כעשור בקול ישראל, הגיעה בעקבות מנהלה שלום קיטל אל החברה ששינתה את החדשות בטלוויזיה. "כשהתחלתי, המקצוע היה אחר", היא אומרת, "בהתחלה חשבתי בכלל להיות במחלקת הספרות בקול ישראל, כי למדתי ספרות ותיאטרון. אני לא כל כך מבוגרת, ובכל זאת בטווח השנים של העבודה שלי המקצוע השתנה מאוד-מאוד. ועדיין אני מה שתמיד הייתי, מרגישה כמו לפני שנים, כאילו המציאו את המקצוע הזה בשבילי".

- מה התחדש?

"האינטרנט וגם ערוץ 10. פעם מסיבת עיתונאים לא הייתה מתחילה עד שאנחנו היינו באים. לא היה לנו פחד מתחרות. ככתבת מתחילה בערוץ 2 הייתי יושבת שעות במסיבות עיתונאים ומחכה שערוץ 1 יגיע. תאר לך עכשיו. לא מחכים לאף אחד. הבלעדיות, הראשוניות, הסקופיות - זה חשוב, אבל משפיע על העיתונות באופן מוגזם. כל הזמן 'מה היה לי, מה לא היה לי'. אני משתדלת לא להשתעבד לזה, אבל אי אפשר לא. אני למשל לא יושבת ב-20:00 ורואה ערוץ 10".

- מה את עושה היום אחרת?

"מתי הייתי רבה להוציא לאינטרנט ידיעה שלא מוכנים להוציא לפני מסיבת עיתונאים? אני לא מאמינה שאני עושה את זה".

מצליח מדברת על בוקר מסיבת עיתונאים אחרת, זו שערכה ציפי לבני ובה תכננה להודיע על חבירתו של עמיר פרץ אל תנועתה. הכתבים הפוליטיים הוזמנו למסיבת העיתונאים, גם הפעם בלי לדעת במה מדובר. מצליח הגישה באותו זמן את תוכנית הבוקר שלה ב"רדיו ללא הפסקה", וההודעה תוכננה להימסר מיד עם סיום השידור, בשעה 10:00 בבוקר. מרחק של יותר מעשר שעות מהמהדורה המרכזית לא עצר את התעקשותה של הכתבת לנסות ולחלץ מתוך אולפן הרדיו בגבעתיים את הסיבה למסיבה. זה נגמר אמנם בידיעה מוקדמת לאתר, אבל גם בנטישה רוויית דמעות את השידור בעיצומו.

- למה בכית?

"כי הבטיחו לי ולא נתנו. אבל בסדר, זו העבודה. העברתי את הידיעה לאינטרנט. היה כתוב 'פרסום ראשון', אבל אחר כך ראיתי שבוואלה עשו את זה דקה לפניי. זה מרגיש כל כך מגוחך. כמה רבתי כדי להביא את זה דקה קודם, במקום להתעסק ולחשוב על משמעות הדבר הזה, שזאת בעצם המחויבות האמתית שלי לצופים. יש לי מחויבות לתת לאנשים את ההקשר, את הרקע, המשמעות ולא לנחש או לתת את זה דקה קודם באטרף. התחרות כל כך דומיננטית וקשה, שאתה מקריב עקרונות של אתיקה מקצועית".

- גם את?

"אני בתוך זה. לא יכולה להגיד אחרת. אני מאוד משתדלת לא. אני משתדלת לקחת תגובה, גם אם זה לא יגיע בזמן והסיפור ייפול. אני לא אוהבת לשדר ידיעה ובסופה הכחשה".

- זה מעלה בך גם מחשבות על עזיבה?

"אתה רוצה לפטר אותי? ברור שלא. אני לא מרגישה שזה הגיע למצב כזה. אבל זה משתנה לי מול העיניים כל הזמן. למשל, תופעת האינטרנט. זה לטובה ומאתגר, אבל בשבילי זה כבר דור אחר. הפוליטיקה משתנה, התקשורת משתנה. כשבאתי מהרדיו לקח לי הרבה זמן להתרגל לזה שיש לך ידיעה וצריך לחכות איתה עד 20:00 בערב. זה היה נראה לי מטורף בשנים הראשונות. בטלוויזיה אתה מתחיל לדבר עם אנשים רק ב-15:00 וכולם מכוונים אליך ל-20:00, אחרי שאתה שומע מה קורה כל היום. ועכשיו שוב, זה כל דקה".

"אני קצת פראיירית"

אחד הדברים שקשים למצליח במקצוע המשתנה הוא תוסף הסלבריטאות שמצטרף למשלח ידה. "כשבאתי להיות עיתונאית זה לא היה בחבילה. לא ידעתי שזה מה שיהיה בסוף. עכשיו כל מי שנכנס למקצוע, בטח בתור כתב טלוויזיה, יודע שזה הדבר. בדרך כלל הם גם באים מראש בשביל זה".

מצליח, שמודה שבמשך שנים הרגישה מול המצלמה כמו חיה שנקלעה מול פנסי מכונית, מתקשה להתמודד עם אובדן הפרטיות. "אני כל כך חשופה. אני עוברת ברחוב, אנשים מנשקים אותי, ואני מתמסרת. תמיד אני מספרת שכשאני מגיעה למרכז הליכוד, מיד מתחיל 'השמנת, רזית'. כאילו אני שלהם. הכי אני אוהבת זה את האנשים המבוגרים. אם הם באים לחבק אותי, אז אני מחבקת אותם עוד יותר.

"כשאתה כל כך חשוף, אתה חייב לשמור לך את העולם שלך. ולאורך השנים, חד-משמעית שמרתי. אילו הייתי יכולה לכתוב רומן, שזה באמת התסכול של החיים שלי, זה מה שהייתי עושה".

- אז למה את לא כותבת?

"כי כשאני מאוד רוצה משהו אז הפחד מהכישלון הוא גם מאוד גדול. הכול עניין של אופי, אני חושבת. גם הפוליטיקאים אומרים לי, 'את לא יודעת איזה כוח יש לך'. אני לא עובדת מתוך הכוח שיש לי. לקח לי המון זמן עד ששכנעו אותי להבין שמה שאני אומרת ב-20:00 בערב משפיע. יחסית אנחנו משפיעים הרבה פחות ממה שנדמה".

- אולי ההשקעה הרגשית שלך בעבודה לא מאפשרת לך להתנתק.

"אני מושקעת רגשית בכל מה שאני עושה. אני בן אדם מאוד רגשי".

- את נקשרת רגשית גם לאנשים שאת מסקרת?

"אני לא מתחברת אליהם עד כדי כך".

- אבל כשמבטיחים לך בלעדיות ולא מקיימים את נפגעת?

"אתה יודע כמה אני בוכה כשמעליבים אותי? מה שאתה מתאר עכשיו זה דבר נורא מעליב. לפעמים אתה סומך על מישהו והוא מועל באמונך. אני אף פעם, לפחות לא בכוונה, לא מעלתי באמונו של פוליטיקאי. ההפך, אני קצת פראיירית".

מצליח נותנת דוגמה: "באחד מימי השישי אמרתי על אלעזר שטרן, עוד לפני שהוא סגר עם לבני, שהוא התחיל במו"מ עם יאיר לפיד, אחר כך הלך לאמסלם ועכשיו הולך עם ציפי. הוא התקשר אליי במוצ"ש ודיברנו על זה. הוא אמר לי שהוא ויועז (הנדל - ל"א) כמעט סגורים אצל ציפי לבני, אבל ביקש שלא אעשה מזה כלום, כי זה לא סגור. יכולתי להעביר ידיעה לאינטרנט, להגיד רק 'מגששים באיזו מפלגה'. לא אמרתי כלום. בבוקר הלכתי לחדר כושר. פתאום אני מקבלת טלפון מדסק האינטרנט, 'את יודעת משהו על זה שהנדל ושטרן מצטרפים למפלגה גדולה?', אמרו בגלי צה"ל. ואז התקשר אליי מישהו מהמפלגה של לבני ואמר לי 'אני יודע שאלעזר דיבר איתך אתמול ולא עשית עם זה כלום. אז תוציאי את זה עכשיו כי הם באים אלינו'".

- התעצבנת?

"מה אתה חושב, שמישהו אומר לי אל תגידי ואני אגיד?".

- איך את משקמת את עצמך מהרצון המיידי להתנקם בשידור במי שהפר את אמונך?

"בדרך כלל אני מוציאה את זה מיד. אני רבה. ואז זה לא יוצא בשידור. במקרה הזה לא ידעתי מאיפה זה יצא, אז לא צעקתי על אף אחד. ישבתי בבית קפה, אכלתי סנדוויץ' גדול ושתיתי קפה וסיפרתי את זה למי שהתאמן איתי. יצאנו מחדר הכושר והעברתי את הידיעה. זה קורה לי המון. מה שחשוב לי הוא שאף פעם אף אחד לא יוכל להגיד שלא עמדתי בהבטחה שלי".

- זה בטח מתסכל לא להגיע לעולם לשלב בקריירה שלך שבו הדברים האלה כבר מאחורייך.

"אז מה, היה לי מעניין בעבודה? כל הכיף זה לרדוף אחרי הסיפור הבא. לפעמים אתה מתוסכל, אבל לרוב לא. גם היו לי הרבה חשיפות. אבל נכון, זה שוחק. אנשים לא מבינים מה זה כל בוקר לפתוח את הדלת, להציץ על כותרות העיתונים המקופלים ולוודא שאין שם משהו שפספסת. זה קשה".

אגב, את אותה ידיעה על לבני ופרץ שהוציאה את מצליח מדעתה ומהשידור העלה לפני כולם בטוויטר עמיתה לחברה, הכתב הפוליטי עמית סגל. בחברת החדשות מדברים על תחרות סמויה וסמויה פחות בין מצליח לסגל.

- כמה התחרות הזו מול עמית באמת קיימת?

"אין תחרות במערכת. בסוף אנחנו מופיעים יחד על המסך. עמית הוא כתב מוכשר וטוב שהוא בסביבה. יש לו זיכרון מצוין, לעומת הזיכרון שלי, שהוא על הפנים. הוא זוכר הכל. בזמן ישיבת הממשלה לאישור עסקת שליט קיבלתי את הידיעה ראשונה ונכנסתי לאולפן. כולם היו בחתונה של יונית, ועמית יצא ללשכת רה"מ. כשאמרו את שמות המחבלים המשוחררים עמית ידע להגיד כל אחד מיהו, מה בדיוק עשה ובאיזו שנה".

"עיתונות האג'נדה היא תופעה בעייתית"

רינה מצליח למדה בשנותיה בכנסת שבפוליטיקה כמו בפוליטיקה אין דבר כזה שאין דבר כזה. "אחרי שדוד לוי הלך מהליכוד, אמרתי 'הוא בחיים לא יחזור'. גם שידרתי את זה. ואז הוא חזר לליכוד, ואמרתי לעצמי שיותר לא אגיד 'בחיים זה לא יקרה'. ואז עשיתי כתבת הספד פוליטית לאריאל שרון, שהוא גמר את הקריירה שלו. ואז הוא חזר להיות ראש הממשלה הכי פופולרי שהיה".

- מה קרה למערכת הפוליטית שלנו?

"המערכת הפוליטית היא חלק מהתרבות והחברה הישראלית. היא לא מנותקת. במערכת הבחירות הזאת יש תופעה מובהקת יותר שאפשר להצביע עליה - חוסר הנאמנות למסגרת, לרעיון, לקבוצה. אבל זה קשור לזה שיש הרבה יותר מפלגות חדשות שהן פחות מושרשות. מעולם לא הייתה כל כך הרבה גמישות. אתה לא באמת בוגד ברעיונותיך כשאתה עובר משלי לציפי, מציפי לשלי או מיאיר למופז".

- אין ביניהם הבדל?

"בליכוד, למשל, ברור שפייגלין הוא באמת לא מפלגת העבודה. אבל בגדול חלק מרשימת הליכוד יכלה להיות גם ברשימת העבודה. כלומר, יש את מרצ משמאל ואחר כך על הרצף כולם די קרובים ואפילו דורכים קצת אחד על השני".

- הציבור הישראלי מגזים כשהוא מגיב בשאט נפש לזיגזוגים האלה?

"אני באופן כללי לא אוהבת שאומרים שנבחרי הציבור מגעילים. כשלימדתי בכותרת, שאלתי את הסטודנטים מי הרשות העליונה, הם אמרו 'הרשות השופטת'. הבנתי שהם באמת לא יודעים מה עושים ח"כים. המראה שלנו בתקשורת, של כל הזמן לבוז וללעוג להם, נותנת תחושה שהם לא עובדים בכלל. התנאי לסיום הקורס היה להיות איתי יום אחד בכנסת. אמרתי להם, 'תראו, אלה ח"כים והם עובדים, ואתם לא יודעים מזה כלום'".

לדברי מצליח, שלא משתתפת ב"לעג והבוז הזה", יש גורם ספציפי שאשם בתדמית הפוליטיקאים. "פרט לפריימריז, שמאלצים פוליטיקאים לבזות את עצמם בתקשורת, מערכת המשפט גרמה לפוליטיקאים להיות סוג ב'".

- באיזה אופן?

"מערכת המשפט גרמה להנמכת הדרג הנבחר לטובת הפקידות הבכירה, מה שמכונה 'הדרג המקצועי'. כשיש יועץ משפטי לממשלה שעושה פשלה אחר פשלה, אף אחד לא מזיז אותו מתפקידו. כשח"כ מפשל כל המדינה עליו. כשאורי אור התראיין ואמר משהו על המרוקאים הוא לא היה יותר ח"כ. כשאסתרינה טרטמן כתבה שהיא רק למדה ולא סיימה, היא לא הייתה יותר ח"כית. הדרג הנבחר נשפט בשיא החומרה. הדרג הממונה, שאף אחד לא בחר בו, קדוש. זה עיוות. מני מזוז עשה טעויות מז'וריות, משה לדור עושה טעויות נוראיות. גם עכשיו עם ליברמן. אני לא מדברת על הטעויות בהתנהלות בפרשת רמון ובפרשת קצב, שאלה דברים שצועקים לשמים, והם לא נשרטו שריטה הכי קטנה, ההפך".

- את מסכימה לאמירה, שמגיעה בעיקר מכיוון ימין, שלבית המשפט העליון יש כוח מוגזם?

"אם אני מגיעה לכיתה באוניברסיטה והסטודנטים אומרים לי שהרשות העליונה היא הרשות השופטת, אז יש בעיה. הרשות העליונה היא הכנסת, הרשות הנבחרת. אני מתנגדת לקדושת מערכת המשפט. אסור שיהיו פרות קדושות. אני זוכרת שהשב"כ היה פרה קדושה, והמוסד, עד לפרשת קו 300, אז מצאנו את עצמנו מול שוקת שבורה. אני לא רוצה שיקרו דברים כאלה במערכת המשפט. אני רוצה שמערכת המשפט תהיה שקופה ונתונה לביקורת".

- יש פה גם עניין של אליטה בלתי נגיעה?

"זה משתנה, אבל זה שריד של זה. שריד של הכבוד הנישא אל אנשי המשפט שכל דבר שהם יגידו הוא נכון. זה קיים גם בתקשורת ואני חושבת שזה לא מוצדק. אנחנו, הכתבים הפוליטיים הכי חרוצים בלכסח את מושאי הסיקור שלנו. כתבים לענייני משפט לא עושים את זה כל כך טוב. אנחנו שוחטים אותם יום-יום, שעה-שעה".

- את בעד הגבלת כוחם של שופטי בית המשפט העליון?

"הייתי שמחה אילו הייתה חוקה, ואז כל הסיפור הזה היה יותר קל ולא כל כך נתון לפרשנות. לא הייתי רוצה שכל מחלוקת תגיע לעליון. לא הייתי רוצה שהמדינה תתנהל שם. זו לא הזירה. שיאה של התופעה היה בתקופת נשיאותו של השופט אהרן ברק. אני שמחה, כי אני חושבת שבלמנו את זה קצת וזה חזר לפרופורציות. צריך שיקרו עוד כמה דברים כדי שהדרג הנבחר יחזור לקבל את המעמד. זה לא אומר שלא צריך לבקר אותם מהבוקר ועד הערב".

- הכנסת היוצאת, בהרכבה האנושי, דומה לכנסות הראשונות שסיקרת?

"כשנכנסתי לכנסת הייתי נפעמת. הייתי נכנסת למזנון הכנסת ומתפללת שיזמינו אותי לאחד השולחנות 'של הגדולים'. אף אחד לא הכיר אותי אז. אחר כך היו כנסות שפחות אהבתי. כשנכנסו המון ח"כים חדשים, וח"כיות חדשות, שפחות אהבתי, הייתה בעיה. ועכשיו אני דווקא מאוד דרוכה לקראת הכנסת הבאה. היא תהיה כנסת מעניינת".

- למה?

"לפחות שליש יהיו חדשים, אגודת העיתונאים תהיה שם", היא מחייכת, "ברשימת הליכוד יש אנשים מצוינים. הח"כים מהימין שנבחרו לרשימת הליכוד, נבחרו כי הם היו פרלמנטרים טובים. תהיה כנסת טובה ומעניינת".

- איך את מסבירה את מעבר העיתונאים אל הפוליטיקה?

"יכול להיות שזה כישלונה של עיתונות האג'נדה. הם חשבו שבתקשורת הם יצליחו לשנות, וגילו שלא. כל חקר התקשורת יגיד לך שלתקשורת יש השפעה בקביעת סדר יום, אבל לא בשינוי עמדות. אם יש משהו שאני כן רואה בו תופעה בעייתית, זו עיתונות האג'נדה שהפכה להיות הזרם המרכזי של העיתונות. על זה אני מצטערת".

- לא כך הרגשת כשעמיתתך שלי יחימוביץ' עברה לכנסת.

"כששלי עברה לתקשורת זה מאוד ריגש אותי. זה היה מסעיר, שבירה של הקיר הלא נראה. עכשיו, כשכל כך הרבה עיתונאים עוברים, לא מתחשק לי לחשוב שאנחנו בתחנת ביניים בדרך לפוליטיקה. לא הייתי רוצה שככה המקצוע הזה יהיה".

מצליח מצטטת את ירון לונדון, שדיבר פעם על שני סוגי עיתונאים: אלה שהם פוליטיקאים מתוסכלים, ומהצד השני, הסופרים המתוסכלים. "אני מהסוג השני", היא אומרת בגילוי לב, "ואני לא אוהבת את העיתונאים שחושבים שהם פה כדי לשנות. אני לא פה כדי לשנות. יש לי תפקיד בעיתונות, מי שרוצה להשפיע שילך לכנסת. אנחנו אמורים לתת לציבור את האינפורמציה, את ההקשר, את הפרשנות הרחבה. ולתת להם את זה בהגינות. על סמך האינפורמציה שלנו צריך להצביע פעם בארבע שנים".

- ועדיין, את מרשה לעצמך להיות דעתנית הרבה יותר מבעבר.

"נכון. אני מרגישה שהציבור עכשיו קונה ממני פרשנות. הבשלתי לכדי זה שאומר את דעתי על דברים. הציבור עכשיו מקבל את זה ממני. אבל בעיתונות האג'נדה הדעה על הדבר חשובה מהדבר עצמו".

- את מצנזרת את עצמך בפרשנויות, או שאנחנו יודעים כל מה שאת באמת חושבת?

"ברור שאתם לא יודעים הכל. לא כל מה שאני חושבת רלוונטי. מה שאומר, יהיה ענייני וקשור לחדשות. תאמין לי שיש לי דעות על כל הפוליטיקאים. לפני שבוע חיליק (שריר, סמנכ"ל חדשות 2 - ל"א) סיפר לי שהוא דיבר עם אנשים מהרשות השנייה ואמר להם שאין לו מושג למי אני מצביעה. וכשסיפרתי את זה לאבי (וייס, המנכ"ל), אז הוא אמר לי שגם לו אין. עיתונאים אחרים יחשבו שזה צריך להיות שקוף שידעו מה אתה חושב. ואני חושבת שלא. ברגע שאני צבועה בצבע כלשהו, גם אם ארצה לתת סיקור הוגן לפוליטיקאי זה לא יהיה הוגן".

- את יודעת למי את מצביעה?

"ברור. אני אדם פוליטי מכף רגל ועד ראש. גדלתי בבית פוליטי. האחים שלי היו פעילים, אבא שלי. תקופה קצרה הייתי פעילה במפלגה בתור סטודנטית, אבל למזלי זה לא השאיר חותם בשום מקום".

- היית חברת מפלגה?

"לא. תמיד רציתי להיות עיתונאית. גם כשהתמודדתי בתור סטודנטית בקמפוס התמודדתי בתוך תא הסטודנטים א-פוליטי. מולי היו צחי הנגבי וישראל כץ בימין. הם תמיד ניצחו ואנחנו תמיד הפסדנו".

כבר לא נלחמת על המעמד

מצליח היא היום חלק בלתי נפרד מפאנל הפרשנים של "אולפן שישי". לא מזמן ערכה בעבור המגזין כתבה על ההתמודדות המשותפת של ענת גוב ורון נחמן, ראש עיריית אריאל, עם מחלת הסרטן. כשהתבקשה על ידי המערכת לנסות ולהביא את גידי גוב לראיון בלעדי, לאחר מותה של ענת, סירבה. היא מתביישת. "אני מכירה את המוות", היא אומרת באופן נחרץ. עיניה מתמלאות בדמעות במהירות. "עברתי בחיים שלי כמה פרידות קשות. זה חלק ממני".

מצליח ששכלה את שני אחיה, הסתמסה עם ענת גוב ז"ל, סמוך למותה. "הכרנו יחסית לאחרונה וזו הייתה היכרות ממקום נורא רגשי. היא הייתה מסוגרת בבית, וכתבה לי 'מורפיום זה סם מאוד חביב'. ואני הייתי מאוד עצובה לשמוע' אבל ניסיתי לזרום איתה, אז כתבתי, 'אני אומרת לך שאסור לך לתת לרון נחמן לנצח'. אמרתי לה שיצא לי דבילי. אז היא כתבה, 'לא, הצחקת אותי'. המוות שלה היה לי מאוד קשה".

במבצע "עמוד ענן", כשכולם עדיין היו באווירה מגויסת מצליח הייתה הראשונה שהגיעה לאולפן ואמרה בקור רוח שבמערכת הפוליטית יודעים שברגע שתהיה כניסה קרקעית ויתחילו חיילים לחזור בארון זה עשוי לפגוע בהנהגה בבחירות. "היה לי ברור שאומר את זה, כי הרגשתי את זה מאנשים וידעתי מניסיון של פעמים קודמות שתמיד השיקול הזה עומד בפני מקבלי ההחלטות. פענחתי גם את יחסי הכוחות, מי רוצה את זה יותר ומי פחות, והבנתי כמה הרוב מנסים לבלום את המהלך ולא להגיע אליו. החברה הישראלית לא סובלנית למוות של חיילים. זה מדהים. ימותו אזרחים בקריית מלאכי מהטיל - זה עצוב, וקשה, אבל נבלע. אבל כשיתחילו למות החיילים, מתחילה ההתפרקות. ההנהגה יודעת את זה".

- לבוא ולהגיד את זה באולפן של 20:00 בערב, בנקודת הזמן ההיא זה דורש אומץ. היו לך לפני כן מחשבות אם זה במקום?

"כן. במקרים כאלה, כשאתה יודע שיהיה רייטינג, שאלה רגעים שבהם רבים צופים בנו, אתה מרגיש את הדריכות באולפן וגם אתה דרוך יותר. אתה צריך להיות מאוד מדוד".

- את חושבת שלכן לא היה מבצע קרקעי בעמוד ענן?

"אני חושבת שהשיקול לא להיכנס למבצע קרקעי היה הפחד מהסתבכות. היו עוד סיבות".

- מה את חושבת על רוני דניאל?

"אני מאוד אוהבת אותו. הוא בן אדם עם לב רחב שאין דברים כאלה. יש לו ידע עמוק ודעות, ולפעמים הוא מבקר את הצבא ולפעמים הוא מחמיר, אבל הוא תמיד מהצד שדואג לצבא, ובעיניי זה בסדר".

- את מרגישה בנוח עם העובדה שאת אישה יחידה בפאנל ביום שישי?

"בטח, אני אוהבת להיות בין בנים. פעם בבית, הייתי בת יחידה. ברור שהייתי רוצה שיהיו יותר נשים".

- לא מוזר בעינייך שמכל עמיתותייך רק את הגעת לפאנל הזה? גם את לא תמיד היית שם.

"הייתי רוצה ואני מקווה שיהיו עוד נשים. כשרותי יובל הייתה עורכת 'אולפן שישי' הייתי מגיעה הרבה. זה די קשה להיות כל יום שישי בעבודה. עכשיו, למשל, מאוד קשה לי. הייתי רגילה בימי שישי לבשל ולבוא אל אמא שלי עם אוכל, ועכשיו אני מתבאסת מזה קצת, זה קשה. כל יום שישי אני רוצה לבקש מגולן (יוכפז, העורך - ל"א) פס. אני עוד אעשה את זה".

- החוסר בנשים הורגש במיוחד בפאנלים של עמוד ענן.

"זה נכון שיש פחות נשים בתחומים האלה בתקשורת. אני מאוד מקווה שזה ישתנה. לי זה מאוד ברור שאני רוצה להיות שם וצריכה להיות שם, ולא מפחיד אותי לדבר בשום נושא, גם לא צבאי".

- הדינמיקה של "אולפן שישי" נוחה לך?

"כן. אני מאוד אוהבת לעבוד עם דני קושמרו, עם גולן יוכפז, עם אמנון אברמוביץ'. אנחנו יושבים קודם בישיבה, כל אחד אומר את מה שיש לו, עוזרים זה לזה".

למצליח יש קשר מיוחד עם דני קושמרו. היא ומגיש המהדורה חולקים רקע דרומי, ובעיקר מקום בתור לכרטיסים באצטדיון וסרמיל. השניים, היא אומרת, מרגישים בנוח עם "הגל"צניקים האלה, שהיום הכף קצת יותר נוטה לטובתם בחברת החדשות".

- לא מזמן נזפת בו בשידור לאחר שלא נתן לך להשלים את דברייך.

"נכון, אבל זו אני. הייתי חייבת להשלים את זה. אבל אחר כך התחבקנו והתנשקנו. כולם חושבים שרבנו, אבל ממש לא. נכון שאולי על המסך זה נראה קצת יותר ממה שהתכוונתי, ואני באתי להתנצל והוא בא להתנצל".

- במהלך השנים היו פעמים שהרגשת אאוטסיידרית? כאישה, או כמישהי לא בוגרת גל"צ, מבאר שבע, ילידת טוניסיה.

"מעולם, מאז שהתחלתי לעבוד ברדיו, הפקטורים האלה לא הפריעו לי. זה תלוי הרבה באיך אתה שם את עצמך. גרנו במעברה בבאר שבע במשך שבע שנים וידענו שאף אחד לא יכול לקפח את אבא שלי. הוא הרגיש מעל כולם. אף אחד לא יכול היה לקפח את האיש הזה. זה היה מודל. הוא היה איש משכיל ורחב אופקים ומלא תחומי התעניינות. וככה גדלתי, גם בתור אישה. כשהיה צריך לקחת את זה בכוח, זה נלקח בכוח".

- ויש מקרים שצריך כוח?

"כן. יש גם מקרים של ויכוחים באולפן. יש לי ויכוח שמהדהד לאורך השנים ביני לבין רוני דניאל אם יש מצב לשר ביטחון אזרחי או לא. אז כשעמיר פרץ נאלץ להתפטר, הוא צדק, ועכשיו כשחזר נושא כיפת ברזל אז הזכרתי לו שאולי אני צודקת. אבל אני פה, אני כבר לא צריכה להילחם על המעמד שלי".

הגעת?

- "הגעתי".

- כי נדמה שזו מלחמה יומיומית כמעט בשבילך.

"זה נכון, אבל הגעתי. לפעמים אני אומרת 'רינה הגעת, תרגיעי'. הגעתי לירושלים, אחרי הצבא, בלי כלום, בלי אף אחד, ולמדתי באוניברסיטה. ועשיתי תואר ראשון, ותואר שני, ונכנסתי לעבוד במקום שהיה קודש הקודשים, והתקדמתי בו והגעתי לעסוק בתחומים שאני הכי אוהבת - כדורגל ופוליטיקה. אז די, עשיתי את זה".

- למה שאת לא תגישי את "אולפן שישי"?

"אני לא קריינית באופיי. אני לא אוהבת להגיש. אני נהנית להחליף את דנה ויס ב'פגוש את העיתונות'".

- בימים אלו הקימה מצליח את עמותת "והדרת" לקידום מעמד הזקן בישראל, יחד עם ישראל אליהו, בנו של שלמה אליהו. באחרונה, יזמה מצליח יזמה יריד תעסוקה לבני 60 פלוס.

"אני צריכה לשבור לכיוון אחר", היא אומרת, "אני עסוקה בזה, באיזה כיוון לבחור".

- באיזה כיוון?

"אחת האופציות שמאוד מדברת אליי בזמן האחרון זה לעשות סרטים דוקומנטריים. אני אוהבת להיות בחוץ, אני לא אוהבת להיות במערכת. אני גם חושבת שבשנים האחרונות יש פחות מציאות על המסך. יש שליטה של 'אנשים מדברים על המציאות'. גם בחדשות. אני רוצה לצאת לצלם".

- איך ייגמרו הבחירות?

"מאיפה אני יודעת? מה, אתה רוצה להפיל אותי?".

- את יכולה להעריך.

"אפרופו להעריך, ההשתעבדות של העיתונות לסקרים, פשוט אי אפשר להאמין. העיתונות כבר כמעט לא משלמת על סקרים והיא לוקחת מכל מי שמציע לה סקר. ויום אחד לפיד 8, יום אחד הוא 4 ויום אחד הוא 13. ואם אין לך סקר אתה לא שווה. זה נהיה מטורף, ההתמכרות הזאת לסקרים. זה כאילו אם אין סקר כולם בקריז. הסקר מחליף את העבודה העיתונאית, כי אתה אמור ללכת, לראות מה קורה, לראות איפה הבאזז. אתה מריח, יש לנו אף".

- את מריחה?

"בטח".

- ומה שאת מריחה זה מה שאת רואה בסקרים?

"לא".

רינה מצליח

■ אישי: בת 56, תושבת תל אביב

■ מקצועי: החלה את דרכה בתקשורת כתחקירנית ומפיקה בקול ישראל, ולאחר מכן שימשה כעורכת, כתבת וקריינית חדשות, הייתה שדרנית ראשית ב"שירים ושערים", נמנית עם מייסדי חברת החדשות של ערוץ 2, בהתחלה שימשה ככתבת שטח וכקריינית מבזקים, ומאז 2003 היא מכהנת ככתבת פוליטית. הגישה ברדיו ירושלים תוכנית שבועית אישית בשם "נגיעות", ואת סדרת הטלוויזיה התיעודית "שליש מהחיים". מאז 2010 מגישה את תוכנית הבוקר של רדיו ללא הפסקה, לסירוגין עם נסים משעל וחגי גולן

■ השכלה: תואר ראשון בספרות עברית ותואר שני בתקשורת מהאוניברסיטה העברית

■ עוד משהו: בראיון בעבר סיפרה כי היא אוהבת לצפות דווקא בשידורים של ערוץ 1, כמובן גם ב"מבט"