ביקורת קשה של ביהמ"ש על הפניקס שגררה חולה בניוון שרירים למשפט: "התובע יושב באולם, חולה קשה וצופה במחלוקת לוהטת - מתי ילך לעולמו?"

ביקורת קשה של השופט מנחם קליין מבית משפט השלום בתל-אביב נגד חברת הביטוח הפניקס, לאחר שזו "גררה" חולה בניוון שרירים מלידה לבית המשפט וניהלה את שלב ההוכחות במסגרת תביעה שהגיש נגדה.

אלון פלפלה, 28, נפגע בתאונת דרכים ותבע פיצויים מהפניקס. מומחים רפואיים מטעם בית המשפט העריכו את נכותו של פלפלה כתוצאה מהתאונה. המומחה בתחום מחלות ריאה ומאמץ, פרופ' יששכר בן-דב, העריך כי לפלפלה נגרמה נכות רפואית בגובה 15%. המומחה בתחום כירורגיה אורתופדית, ד"ר נחמיה בלומברג, העריך כי לתובע נגרמה נכות רפואית בגובה 10%.

הפניקס, צוין בהכרעת הדין, לא קיבלה את קביעת המומחים, והתיק נקבע לדיון הוכחות. פלפלה ואביו נחקרו בבית המשפט, והפניקס טענה כי "תוחלת חייו (של פלפלה) הינה עד גיל 42 לכל היותר, וכל חישובי הפיצוי צריכים לקחת בחשבון נתון זה".

עורך דינו של פלפלה, עמית קרמר ממשרד עמיקם חרל"פ ושות', השיב כי "אין חולק על חומרת המחלה ולא על היות התובע בכיסא גלגלים, אלא כשמשווים את איכות חייו המינימלית של התובע שהייתה לו עובר לתאונה לעומת מה שנשאר ברמת הפגיעה שהמומחים מאשרים אותה, מדובר בפגיעה קשה ביותר שאין להתעלם ממנה, מפאת העובדה שהתובע היה חולה לפני התאונה".

בסופו של דבר פסק קליין לטובתו של פלפלה וחייב את הפניקס לפצות אותו ב-153.9 אלף שקל. הוא הוסיף הערה מיוחדת לסיום, בה מתח ביקורת נוקבת על הפניקס: "לא אוכל לסיים פסק דין זה מבלי להעלות על הכתב את תחושתי הקשה על כי היה צורך לקיים דיון בתיק זה עד תומו. לדידי, תיק זה לא היה צריך להגיע כלל לשלב ההוכחות. עסקינן בתובע עם מחלה חשוכת-מרפא, אשר מתקשה מאוד להתקיים ככלל ולתנייע בפרט, וכבר במצבו וגילו הינו נחשב לנס רפואי.

"התובע כל חייו, על אף הקשיים, השתדל לא להיות נטל כבד על החברה, להיות מועיל ולתרום ככל יכולתו. הוא התנדב לצה"ל ואף שירת במשך זמן משמעותי, עבד בעבודה אשר התאימה למצבו והיה מבצע בעצמו פעולות שיכל לעשות לבדו מיום היוולדו. לא שפר עליו מזלו, ובנוסף לכל צרותיו, הוא נפגע בתאונת דרכים, אשר גרמה לו לנכויות נוספות כפי שפורטו בחוות-דעת המומחים שמינה בית המשפט.

"לחצי נחמתו, החוק עומד לצידו ומעניק לו פיצוי כספי, אולם הנתבעת בחרה שלא להקל עליו ו'גררה' אותו לשלב ההוכחות, בו עברו הוא ואביו חקירות נגדיות אשר הקשו עליהם, פיזית ונפשית, נוכח מצבם. אם לא די בכך, בשלב הסיכומים הצדדים מצאו עצמם טוענים בלהט בסוגיית תוחלת חייו של התובע. דהיינו, כמה שנים נותרו לתובע לחיות. התובע יושב באולם בית המשפט, חולה קשה, צפון בתוך עצמו וצופה בבאי-כוח הצדדים במחלוקת לוהטת: מתי ילך לבית עולמו?

"קיבלתי 'בהכנעה' את עמדת הנתבעת, לא לחצתי בשום דרך על הסכמה לקבלת הפשרה, וקבעתי את התיק להוכחות, אך בכל העת הייתי סבור כי הנה הנתבעת עומדת 'לשלוף שפן מן הכובע' ולהוכיח כי אין המדובר בתאונת דרכים אלא במשהו אחר, או שמא התובע לא באמת נפגע וממשיך לתפקד כרגיל. שלב הבאת הראיות של התביעה הסתיים, ואז ההגנה הכריזה כי אין לה עדים. לא הובא חוקר פרטי או עד כלשהו שיכל להטיל בדל של ספק בגרסת התביעה, והדבר הינו תמוה בעיניי.

"היה על הנתבעת לשים לנגד עיניה שעסקינן בתובע חולה כפי שתואר לעיל, וכי באין לה ממצא אשר 'יפתיע' את בית המשפט, היה מקום לשקול בחיוב 17 רב את הצעת בית המשפט, אשר כוללת בתוכה את הסיכויים והסיכונים, על-פי תחשיבי הנזק 18 וחוות-דעת המומחים".