למדתי להעריך את ביבי נתניהו

א.

בשבוע שעבר קצת סנדלתי את עצמי כשהבטחתי לענות על השאלה מה זה בעצם להיות שמאלני כיום ומה הסחורה שהוא מוכר, השמאל; ועכשיו אני קרוע בין הצורך לקיים הבטחות כמו שלימדו אותי בבית, לבין הרצון למרוח כמו שלימדו אותי בפוליטיקה.

אז כפשרה אנסה לקיים את ההבטחה בסגנון פוליטי בנוסח ימי בחירות ובתבלון בסגנון עדות השמאל, ששכללו עד לדרגת אמנות את יכולת ההלקאה העצמית. או במילים אחרות: הנה עוד ירידה של שמאלני על השמאל. וזאת כנראה התשובה הראשונה (והכי קלה) לשאלה מה זה להיות שמאלני - לפקפק כל הזמן במחנה שלך, לפעמים עד כדי ניג'וס.

נתחיל בזה שאני די שמאלני, נראה לי. אני מאמין שהכיבוש אשם ומשחית (אף שאני אוהב מתנחלים. הם המשפחה שלי. אני גם מסכים עם מה שאמרה יחימוביץ' השבוע, שעד הסכם צריך להמשיך לתמוך בהתנחלויות). אני מאמין שהכיבוש הוא עול אמיתי ומוסרי על החברה הישראלית, ושהפתרון היחידי הוא סיומו וחתירה להסכם שלום, שתי מדינות לשני עמים (אף שאני מקבל חלקית את הטענה שכרגע זה לא בדיוק הזמן הכי טוב לעשות את זה), כולל פינוי חלק מההתנחלויות (לא כולל גושי התיישבות). אני מאמין שאין מנוס מחלוקה של ירושלים המחולקת למעשה כבר עכשיו, במין מודל בינלאומי כזה, אזור מפורז או איך שקוראים לזה.

אני מאמין בכבוד האדם, שכולנו נולדנו שווים, שכולנו אחים, שחברה נמדדת ביחסה לחלשים ביותר, ושהפערים בחברה הישראלית בלתי נסבלים. עוול מטריף אותי. אני סוציאליסט. מאמין בממשלה רחבה, לא במובן של מספר שרים אלא במובן של אחריות ושל מוטת כנפיים; מה שנקרא מדינת רווחה (אבל אמיתית). אני מאמין בעבודה מאורגנת, בשוק חופשי אך מרוסן. אני גורס שהבעיה החברתית הכי גדולה של ישראל היא היחס לציבור הערבי, וששילוב מלא שלהם הוא הדרך הנכונה (בגלל זה הצבעתי חד"ש בבחירות האחרונות).

אני מאמין שהערבים יכולים לתת תנופה מטורפת למדינה הזו, לא פחות ממה שנתנה העלייה מברית המועצות. אני מאמין שישראל צריכה לקלוט פליטים (במגבלות), להוות מופת ואור לגוים. אני מאמין בזכויות מלאות ללהט"בים (הקהילה ההומו-לסבית). אני ירוק. משאבי הטבע של מדינת ישראל, ביבשה, בים ובאוויר, שייכים לכלל האזרחים. אני משתדל להיות יפה נפש, אפילו שזה לא קל. אני לא חושב שאנחנו וילה בג'ונגל, ולא מפני שאנחנו לא וילה, אלא מפני שזה לא ג'ונגל; סביבנו חיים בני אדם ממש כמונו. שמאלני, נו.

יחד עם זאת, אני מתנגד לירידה מרמת הגולן. ולא רק עכשיו. לראייתי, רמת הגולן שלנו. עם העם הפלסטיני אני רוצה לחתור להסכם, והאינטרס שלי הוא שתהיה להם מדינה מתוקנת, אבל אם הסורים - יש להם מדינה (לא מתוקנת, אבל זו לא הבעיה שלי) - רוצים שלום, על הכיפק, אבל הרמה נשארת אצלנו. לא רוצים, לא צריך.

כמו כן, אני ציוני נלהב. אולי טיפ-טיפה פוסט ציוני, אבל ממש בקצוות המרוחקים. אני מאמין שישראל צריכה להיות מדינת היהודים, שיש לנו זכות מלאה, זכות אבות, על הארץ הזאת, שראוי להילחם עליה. אני רואה בעצמי פטריוט, לאומן קנאי לשפה העברית ויהודי גאה.

אני אוהב לראות את דגל ישראל מתנופף בגאווה, וגם אחרי לא יודע כמה פעמים שם אני עדיין נרגש בכל פעם שאני מהלך במסדרונות הכנסת. ביום העצמאות אני לוקח את הילדים לראות את מטס חיל האוויר - הוא הכי טוב בעולם. אני לא יודע אם צה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם, או אם יש בכלל דבר כזה, אבל הוא לבטח מוסרי יותר ממרבית הצבאות האחרים, למעט אולי הצבא השוויצרי. יודעים מה, אולי גם מהצבא השבדי.

ב.

ואחרי שכל זה נאמר, הגיע הזמן להכות קצת בשמאל. ראשית, אני חייב להתוודות על משהו, להוציא את זה מהסיסטם שלי. בזמן האחרון למדתי להעריך, אפילו לכבד, את ראש הממשלה בנימין נתניהו. הנה. אמרתי את זה.

אמנם השקפת העולם שלו לא מקובלת עליי, בלשון המעטה, לא הצבעתי לו בחיים ולא אצביע לליכוד גם אם תקפא השמש (על אף שאני מת על המפלגה הזו; יש בה חיים ותשוקה כמו שאין באף מפלגה אחרת); ויש רשימה ארוכה מאוד, אבל מאוד, של פגמים, של עיוותים, של טעויות ושל כשלים במדיניות הכלכלית, המדינית והחברתית שלו, כמו גם בחלק די נכבד מהמינויים שהוא עושה.

ועדיין, אני רואה בו מנהיג. וזה לא רק מפני שכשאני מסתכל סביב אני לא רואה אף מנהיג אחר שמתקרב אליו (או מנהיגה שמתקרבת). למרות מה שאמרתי, יש בו גם מתינות. ואחריות. ורצון טוב. וחוכמה. ולהט. והומור. לא יודע איך זה קרה לי, אבל הוא מרגיע אותי.

אולי זה רק כי התרגלתי, אבל גם אם כן, הרי זה לא דבר קטן: בעולם מטורלל שכזה, טוב שיש משהו אחד שאפשר להתרגל אליו. וזה לא רק אני, אתם יודעים, נדמה לי שרובנו ככה. אני מסתובב הרבה בארץ ולמדתי להבין את האנשים שאומרים "רק ביבי".

כנראה שלהנהיג את ישראל זה הג'וב הכי מטורף וקשה בעולם, בטח בנקודת הזמן הזאת. העולם מתהפך, משתגע, תמורות גיאו-פוליטיות שבכלל אי-אפשר לקלוט עדיין, סדר חברתי בן מאות שנים שקורס מול עינינו. ההיסטוריה, כלבה זקנה ומשוגעת שכמותה, בחרה בו להיות זה שייקח עליו את התיק, והוא עומד בזה. לא הרבה אנשים היו יכולים.

ולכן קשה לי עם תעמולת הבחירות של חד"ש, של מרצ ושל העבודה (על התנועה אני בכלל לא מדבר), שמופנית נגד נתניהו. מעבר לעובדה שיש שם כמה כשלים הגיוניים (כמו "ביבי טוב רק לעשירים" - אני קורא עיתוני כלכלה ונראה לי שרוב העשירים דווקא נהיו הרבה פחות עשירים לאחרונה), יש שם בעיה מהותית אחת: אתם לא תחליפו אותו. בטח לא הפעם.

הידיעה הזו, הברורה כשמש, הופכת את כל התעמולה הזו לפארסה. אני מבין שאלה הם כללי המשחק, אבל הייתי מכבד אותם יותר אם הם היו אומרים את האמת בפנים: הם שם בשביל לתת קונטרה. לחזק. לא להחליף.

מרצ, לדוגמה, מצהירה השכם והערב שהיא לעולם לא תשב עם נתניהו. תגידו אתם אם זו לא בדיחה טובה. אני לא יודע אם מרצ צריכה להצטרף כחטיבה לליכוד, אבל הייתי מכבד אותה יותר אם הייתה אומרת את האמת בפנים: היא שם בשביל להציק, להציב אלטרנטיבה אידיאולוגית. זה חשוב, אפילו קריטי. אבל זה צריך להיעשות מתוך ראייה נכונה של המציאות. אני לא מבין גדול בעולם החיות, אבל נראה לי שהזבוב מכבד את הפיל. הוא לא מאיים לקחת את מקומו. ונתניהו, הוא בסך-הכול בסדר. היינו יכולים ליפול על פיל גרוע בהרבה.

ג.

אז לא אהיה עצוב ב-23 בינואר, כשהוא ייבחר שוב. אמנם אהיה מודאג מאוד מכמה מהאנשים שישבו בממשלה שלו, ואשמח להיכנס בהם בכל הזדמנות; אבל יש לי תחושה שהוא יצליח להשתלט עליהם. הוא נהיה די טוב בזה. יותר מכך, כשאני מנסה להיות כן עם עצמי, אני יודע שמי שעומד ביני לבין הימין הקיצוני הוא לא זהבה גלאון או שלי יחימוביץ' - זה נתניהו. גם מהבחינה הזו אני רוצה אותו חזק.

אולי זה הזמן שעובר, שמרגיע, שמלמד. האיש כבר שלושים שנה עוסק בענייני ציבור. הוא היה שר, סגן שר, שגריר, ראש ממשלה וראש אופוזיציה; ראה דברים. יחימוביץ', להשוואה, שבע שנים. חברת כנסת; מצטיינת, אבל חברת כנסת בסך-הכול. אני בטוח, ואפילו קצת מקווה, שהיא תהיה ראשת ממשלה מצוינת יום אחד, אבל לא בינואר הקרוב. בכלל, ראשי ממשלה טובים יותר בפעם השנייה שלהם. חבל שאי-אפשר לדלג על הראשונה.

הרבה זמן לא הסכמתי להודות בפני עצמי שככה אני חושב על ראש ממשלה ימני, אבל עבר לי, ועכשיו אני מרגיש משוחרר להיות שמאלני טוב יותר. אולי זה צריך לעבור גם לחברות ולחברים בשמאל. להודות שבעת הזו זה המנהיג. נתניהו. ברמות בן-גוריוניות או רביניות כמעט. זה לא כניעה, זה לא התרפסות, זה לא שינוי בהשקפת העולם. זה לא אומר שהשמאל טועה. זה רק אומר שזה המצב. יבוא יום, אינשאללה שיבוא מהר, שבו השמאל יעמיד מנהיג ראוי, כריזמטי וסוחף. עד אז, אנחנו עם האיש הזה ועם הציורים המשונים שלו.

אני מתנגד לירידה מהגולן. ולא רק עכשיו. רוצים שלום, על הכיפק, אבל הרמה נשארת אצלנו. לא רוצים, לא צריך