ליא קניג: "חסרה לי היום חרדת קודש כלפי התיאטרון"

"הקומדיה הזו היא כמו שמפניה, צריך ליהנות מהקופצניות התוססת שלה ופחות להתעמק במרכיבים, אבל אם כבר מחפשים מסר אז בעיניי זו השאלה מהי נורמליות ומי רשאי להחליט לגבי אדם אחר האם הוא שפוי או לא", כך אומרת כלת פרס ישראל, השחקנית ליא קניג, עם שובה של הקומדיה השחורה "רעל ותחרה" לבמת התיאטרון הלאומי הבימה.

לפני 21 שנה, גילמה קניג לראשונה את אבי ברוסטר ב"רעל ותחרה", כאשר לצידה הופיעה מרים זהר כאחותה מרתה. בעיבוד הנוכחי, בבימויו של משה קפטן, מגלמת את מרתה אושיה מיתולוגית לא פחות - השחקנית דבורה קידר.

האחיות ברוסטר מתגוררות ברובע ברוקלין בניו-יורק של תחילת המאה שעברה, אהובות על כל מכריהן ושכניהן, ואורח חייהן כולו מופת לטוב לב, לעזרה לזולת ולנועם הליכות. רק תחביב קטן של השתיים מטיל צל על פועלן ההומני: הן נוהגות להזמין לביתן גברים זקנים ובודדים, להשקות אותם יין דומדמניות מורעל, ולקבור את הגופות במרתף. יש, כמובן, נסיבות מקלות מאחר שהטירוף לא פסח על איש מבני משפחת ברוסטר. האחיין טדי (אמנון וולף), מאמין שהוא נשיא ארצות-הברית, ואחיו ויקטור (אלון נוימן) הוא רוצח פסיכופת השב לביתו להסתתר מפני החוק, מלווה במנתח פלסטי הזוי (פיני קדרון) שהעניק לו את פניו של פרנקנשטיין.

אין פלא אפוא שהאחיין השפוי היחיד, מבקר התיאטרון מורטימר (תומר שרון), משוכנע שהקללה המשפחתית תדבק גם בו והוא שוקל לבטל את אירוסיו לאהובתו איליין (אילנית גרשון--וייס).

גולת הכותרת ב"רעל ותחרה" היא, כצפוי, איחוד הכוחות בין הדיוות קניג וקידר, שכבר עינגו בעבר את הקהל בכימיה ביניהן במחזות כמו "מועדון האלמנות העליזות" ו"מוריס שימל".

"אנחנו לא עובדות הרבה יחד, אבל כשזה קורה אני נהנית מכל רגע", מודה קידר. "אנחנו חברות טובות, נפגשות גם באופן פרטי, ואין לנו בעיה להיכנס למשמעת עבודה כאשר שתינו באותו חדר חזרות. במחזה הנוכחי קל אפילו יותר, כי הדמויות שלנו אמורות בעיקר לעורר צחוק. אין מטענים דרמטיים כבדים לשאת על הכתפיים, כמו שליא עושה בתפקידים אחרים במקביל, או במחזה 'מלכת היופי של לינאן' שבו אני מגלמת אישה מרירה ומרושעת. אפשר לומר שאם במחזה ההוא אני אוכלת חמין, ב'רעל ותחרה' אני אוכלת קומפוט".

- קייטנה די כיפית עד הפרויקט הדרמטי הבא.

קידר: "בוא לא ניסחף. יש ב'רעל ותחרה' לא מעט אתגרים, בעיקר בפן הפיזי. מעצבי התפאורה לא זייפו בשום פרט. עומד על הבמה סלון של בית בסגנון קלאסי, עם גרם מדרגות תלול וגבוה, ואני צריכה לעלות ולרדת בו כמה פעמים במהלך כל הצגה. ספרתי קרוב לתשעים מדרגות בממוצע להצגה. כאילו הייתי גרה בקומה הרביעית בלי מעלית".

הבמאי משה קפטן הדגיש את האלמנטים הקומיים-גרוטסקיים של רוב הדמויות, מה שמבליט עוד יותר את הנוכחות השפויה לחלוטין של אבי ומרתה.

קניג: "לא פעם קוראים בעיתונים על אנשים שיום אחד קמו ועשו משהו נורא, וכמעט תמיד התגובה של שכנים ומכרים היא: 'אבל הוא היה כל-כך נחמד'. אתה לא יכול לדעת מה מסתתר מאחורי חזות חיצונית של אנשים, מה גם שאבי ומרתה לא חושבות ולו לשנייה שמה שהן עושות הוא תוצר של אי שפיות. בסך הכול יש להן תחביב".

קידר: "והן גם מאמינות בלב שלם שהן עושות חסד עם האנשים שהן מרעילות. מונעות מהם לבלות את השנים האחרונות לחייהם בודדים ועריריים, בכך שהן מעניקות קיצור דרך קל ונטול כאבים לעולם הבא. מבחינתן הן נותנות שירות חסד, בדיוק כמו ללכת לבית ממול עם סיר מרק עוף לשכנה החולה".

קניג: "הן חיות במציאות שבה המעשים הכי לא הגיוניים הם הגיוניים. כשם שהן מקבלות באהבה את שגעונו של האחיין שלהן טדי, ולא מבינות מה רע בזה שהוא מאמין שהוא נשיא ארצות הברית כל עוד הוא מאושר, כך אין להן בעיה עם גופות במרתף. מה שכן, כאשר מתגלה בבית הגופה שהביא איתו האחיין ויקטור, אבי מגיבה בעלבון גדול ומכנה את הבר-מינן נוכל".

- עם קריירה כה ממושכת, סביר שגילום רוצחות סדרתיות הוא אחד האתגרים הבודדים שטרם ניסיתן.

קידר: "נכון. כבר הזדמן לי למות על הבמה בכמה הצגות, אבל לא להמית אחרים. אני מודה שהאפשרות השנייה מהנה יותר".

- עד כמה סוגיית הגיל מטרידה אתכן?

קידר: "כשהייתי בת 24 הייתה לי קרובת משפחה חתיכה, ויום אחד היא הייתה נוכחת כאשר מישהו שאל לגילי ועניתי: '24'. היא אמרה לי מיד: 'תגידי 22. לא משנה בת כמה את, תתרגלי לומר תמיד פחות'. נשים בכלל, ושחקניות בפרט, לא מחבבות את העיסוק בגילן. רק שאני לא הפנמתי את השיעור ההוא וגילי המדויק (88, ט.פ), תמיד ידוע לכול. לולא זה היה המצב, לא היו שואלים אם אני השחקנית המבוגרת ביותר הפעילה כיום בתיאטרון הרפרטוארי בארץ גם אם זה נכון.

"עבור ליא סוגיית הגיל לא רלבנטית. היא מאמינה שצריך להתרכז בעשייה, והיא כמובן צודקת".

קניג: "אם כבר, הוותק מביא בעיקר פרופורציות. כאשר אני מופיעה לצד קולגה כמו דבורה, זה מאפשר לנו להביט יחד בבני הדור הצעיר שרובם מוכשרים מאוד, ולהבחין בפרטים הקטנים המפרידים בינינו ובינם. חסרה לי חרדת הקודש כלפי התיאטרון שהשחקנים הוותיקים היו מביאים איתם אל חדרי ההלבשה, ההקפדה על שמירת כל אביזר וכל תלבושת, התחושה שזה הבית ולא מקום עבודה שבו מבלים כמה שעות וממשיכים הלאה".