מזונות עד הסחיטה

בניגוד למזונות המשולמים עבור הילדים, מזונות עבור האישה נפסקים רק כאשר האישה אינה עובדת ואף לא עבדה לאורך חיי הנישואים, או במקרים שבהם קיים פער גדול בין גובה השתכרותה של האישה לזה של הבעל.

מזונות האישה נפסקים על-פי הדין העברי, ובהיעדר עילת גירושים הנובעת מהתנהגות פסולה של האישה, הבעל חייב להמשיך לפרנסה עד מתן הגט.

בשנים האחרונות בתי המשפט לענייני משפחה הביעו לא פעם את הסייגותם מן הקשר שבין פסיקת מזונות האישה למועד הגט, מאחר שיש בו כדי ליצור אינטרס מלאכותי עבור האישה לעכב את הגירושים, גם אם היא למעשה מעוניינת בהם.

במקרים רבים שני בני הזוג מעוניינים להתגרש ולצאת לחיים חדשים, אך כל עוד לא חולק הרכוש, ובהיעדר מקור פרנסה עצמאי, האישה אינה יכולה "להרשות לעצמה" להסכים לקבל את הגט ולהיוותר בכך ללא מזונות וללא מקורות מחיה.

בפסק דין חדשני שניתן בשנת 2010, בית המשפט לענייני משפחה פסק מזונות לאישה על אף שבני הזוג כבר התגרשו בפועל בבית הדין הרבני, וקבע כי הבעל ימשיך לשלמם עד לחלוקת הרכוש, שכן האישה אינה צריכה "להיענש" על כך ש"שיחררה" את הבעל מחיי נישואים אומללים ולא עיגנה אותו. במקרה כזה המזונות אינם נפסקים מכוח הדין העברי, כי אם מכוח כללי משפט אזרחי, כמו דיני החוזים ועקרונות כמו תום-לב.

השבוע ניתן בבית המשפט לענייני משפחה פסק דין חדשני אשר תקף את הבעיה מן הכיוון השני ועצר את מזונות האישה על אף שהצדדים לא התגרשו, ואף לא הועלתה עילת גירושים שיש בה כדי לגרום לאישה לאבד את זכותה למזונות על-פי הדין העברי.

במקרה הנדון מדובר בזוג הנשוי מזה 35 שנה, במהלכם הבעל עבד והתפרנס יפה, בעוד שהאישה נותרה עקרת-בית, ולכן נפסקו לאישה מזונות זמניים. האישה סירבה להתגרש, ובנסיבות שבהן אין דופי בהתנהלותה של האישה, הבעל יתקשה מאד להביא את בית הדין הרבני לחייב אותה בקבלת הגט, וחיי הנישואים צפויים להמשך עוד שנים רבות, גם אם הם מתקיימים על הנייר בלבד.

בית המשפט התרשם כי נישואי הצדדים הגיעו לקיצם, וכי עמידתה של האישה על המשך קיומם של הנישואים נובעת רק מרצונה לקבל מזונות וחלק גדול יותר ברכוש, ולכן ראה בתביעתה למזונות עד הגט סחטנות לשמה.

כדי לגרום לאישה למוטיבציה להתגרש ולקדם את פירודם של הצדדים, תחת להיאחז בקרנות מזבח נישואים שכבר לא קיים בפועל, בית המשפט קצב את המשך תשלום מזונות האישה למשך שנתיים בלבד, בדומה למזונות שיקומיים, ובמנותק מן השאלה אם במהלכם או בסופם הצדדים אכן יתגרשו.

הכיוון שבו נקט בית המשפט, קרי ניתוק מועד תשלום המזונות ממועד מתן הגט בפועל, הוא נכון, מאחר שהצורך של האישה בהמשך פרנסתה על-ידי הבעל אינו נובע מהמשך קיום קשר הנישואים, כי אם מהעובדה שאין לה יכולת פרנסה עצמאית, ואף עוד אין בידיה רכוש שממנו תוכל לזון את עצמה.

הבעייתיות בפסק הדין נובעת מקביעת תאריך עתידי שרירותי כמועד שבו ייפסקו המזונות, בעוד שהמועד הנכון להפסקת תשלום המזונות הוא מועד מתן פסק הדין בתביעה לחלוקת הרכוש.

ראיית האישה כמי שמעכבת את חלוקת הרכוש היא תפיסה בעייתית, שכן לאמיתו של דבר מי שמעכב את חלוקת הרכוש הוא דווקא בית המשפט. ניתן להאשים צד לדיון בעיכוב חלוקת הרכוש, אם אותו צד מתנהג בחוסר תום-לב, כלומר מסתיר מידע אודות רכושו, מתנהל בכסף "שחור", מבריח רכוש לחו"ל וכיוצ"ב.

לא ניתן לומר על תובע שהוא מעכב את חלוקת הרכוש רק מכיון שאינו מוכן לפשרה ועומד על זכויותיו המשפטיות או על טענות משפטיות לגיטימיות מטעמו.

כאשר מדובר בזוג שכירים, אשר היקף רכושם ידוע, אין סיבה שפסק דין לחלוקת הרכוש יינתן אחרי 3 שנים או יותר, לבד מן העומס הרב המוטל על בתי המשפט והמגביל מאד את לוחות הזמנים, אך בודאי שאין זאת אשמת מי מהצדדים.

כאשר מדובר בבני זוג שהפרוטה מצויה בכיסם, בית המשפט יכול להורות על מינוי מומחים כלכליים במימון הצדדים, שישומו את הרכוש, יעריכו את הפיצויים המגיעים על פערי השתכרות ונכסי קריירה ויציעו היוונים אפשריים שיסיימו את הליך חלוקת הרכוש באופן יעיל, כך שהצדדים יוכלו באמת לשקם את חייהם ויידעו מה מצבם הכלכלי בדף החדש העומד בפניהם.

עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לדיני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס".