סמל הקפיטליזם הדורסני

תהום מפרידה בין הגרסאות שמציגים הצדדים הניצים בחברת פלאפון. ההנהלה טוענת כי הוועד זוכה לתמיכת כ-600 מהעובדים, שהם הרבה פחות מהשליש הדרוש על מנת שיוגדר כיציג; העובדים וההסתדרות מדברים על יותר מ-1,500. ההנהלה טוענת כי השביתה זניחה והעבודה נמשכת כרגיל, ומפיצה תמונות של מוקדים מאוישים; העובדים טוענים כי העבודה מושבתת ושולחים תמונות של אותם מוקדים - כשהם ריקים.

זו לא סתם השביתה הראשונה בענף הסלולר. זו השביתה הראשונה בתחום שהפך לסמל - סמל האינדיבידואליזם, הקפיטליזם הדורסני, הרדיפה האובססיבית אחר חידושים טכנולוגיים והגדלת רווחים. אין דבר יותר זר לעולם המושגים של ענף הסלולר ממאבק של עובדים. מה זה פה, מפעל טקסטיל?

החמדנות, התחמנות והכוחניות

חברות הסלולר הוותיקות היו בין הגופים השנואים בישראל בשנים האחרונות. החמדנות, התחמנות והכוחניות הפכו לסימן-היכר שלהן, אסטרטגיות שלמות נרקמו כדי להתיש את הלקוחות ולחמוס את כספם. האנשים בחזית, שיישמו את השיטות הנואלות הללו על גב הציבור, הם העובדים. במקרים רבים הם נאלצו לספוג את הזעם של הלקוחות.

רובם של אותם עובדים יוצאים היום נגד ההנהלה שלהם. האם הם ידרשו לפתוח דף חדש ולייצר אווירה של סולידריות, שקיפות והוגנות גם בין החברה לבין לקוחותיה? זה כבר יהיה חידוש אמיתי בשוק הסלולר, לא פחות מביטחון תעסוקתי לעובדים.

הנהלת פלאפון מטפטפת בכל הזדמנות שהעובדים השובתים הם לא יותר מאוסף מפונקים עם שכר גבוה ותנאים מרופדים; עובדים שהדרישות שלהם מהחברה הן בגדר אוטופיה ושהם הכול חוץ ממסכנים.

האסטרטגיה הזו מקוממת, בלשון המעטה. איפה כתוב שרק לעובדים מסכנים, שמגרדים בקושי את שכר המינימום, מותר לשבות ולדרוש שיפור של תנאיהם? בהנהלה טוענים כי מדובר בעובדים שמרוויחים שכר נאה של 15-20 אלף שקל בחודש, וכי לא ייתכן שהחברה תוותר על הרווחיות והתחרותיות כדי להיענות לדרישותיהם.

גם אחרי שרווחי החברות הוותיקות נחתכו עקב התחרות הפורחת בשוק הסלולר, הרווח הנקי של פלאפון ברבעון השלישי של השנה היה 154 מיליון שקל. מנכ"ל החברה, גיל שרון, השתכר ב-2011 לא פחות מ-5.9 מיליון שקל (עלות שכר של כחצי מיליון שקל בחודש).

הבנתם את זה? חברה שהכנסותיה מאות מליונים בשנה, ומנכ"ל שמרוויח מאות-אלפים בחודש, מכנים עובדים שמרוויחים 15 אלף שקל ברוטו בחודש "מפונקים". לזה קוראים פרופורציה.

מאז שהוכרז סכסוך העבודה בפלאפון, העיסוק בנושא מתמקד בשאלות נקודתיות: האם ההסתדרות הצליחה לאגד שליש מהעובדים? האם החרמת מכוניות מעובדים שובתים היא צעד לגיטימי? האם העובדים שמתנגדים לשביתה הם בובות של ההנהלה או פועלים בשם עצמם?

ואולי הגיע הזמן לשאלה רחבה יותר: מי קבע שבין האינטרסים של ההנהלה לאלה של העובדים חייבת להיות התנגשות חזיתית? מי החליט שזה משחק סכום אפס, שבו אם העובדים ינצחו ההנהלה תפסיד, ולהיפך? במקום להתבצר בסירובה, אולי היה מוטב להנהלת פלאפון לעודד את ההתארגנות, לחבק את אנשי הוועד ולנהל איתם דיאלוג משתף ופתוח על התנאים בחברה.

האם זה לא היה הופך את פלאפון לחברה טובה ובריאה יותר? האם עובדים מרוצים עם ביטחון תעסוקתי הם לא נכס לחברה, להבדיל מעובדים עצבניים שהמכונית נלקחת מהם באישון לילה?

לא חסרות בישראל ובעולם דוגמאות של חברות שבהן יש עבודה מאורגנת, ובכל זאת הן משגשגות ומרוויחות? אז איך קורה שיותר מדי מעסיקים גדולים בישראל מתעקשים לשכוח שבמלחמה כולם מפסידים?