מכניסים לי ספר תורה

ערב אחד, לפני כמה שבועות, החרידה את הרחוב השקט שלי, בשכונה צפון תל-אביבית חילונית למהדרין, מוסיקת חג יהודית בקולי-קולות. רצנו החוצה כדי לבדוק מה קרה וגילינו טרנזיט מקושט בנורות צבעוניות שהזכירו לנו תפאורת חג מולד, עליו היו תלויים רמקולים של גנסטרים בהארלם, המשמשת כעגלת שמחות כשרה להשכרה.

ניגשתי לשני הבחורים, חשובי הכיפות השחורות שישבו בפנים, וביקשתי שיחלישו קצת, כי אנשים גרים כאן. הבחור ליד ההגה הסתכל עליי בזלזול ואמר לי, מכניסים ספר תורה, זה באישור המשטרה.

מכיוון שלא זכרתי שיש לנו בית כנסת ליד הבית, הבעתי תמיהה בקול רם מאוד כדי להתגבר על הרעש, מה פתאום עושים את החגיגה הזאת מתחת לחלון שלי, וגם ניסיתי לצעוק משהו (כדי להתגבר על הרעש) בנוגע לחוקי המשרד לאיכות הסביבה שמגבילים את גובה הדציבלים המותרים במרחב ציבורי. לא עזר. רק אחרי שכמה שכנים הקיפו את המפגע המנצנץ, הואיל הדי.ג'יי להנמיך את הווליום.

המקרה הזה, הוא רק אחד משרשרת אירועים בהם נתקלתי לאחרונה בסביבה שרוב-רובה חילונית סובלנית, למשל חלוקת נרות חנוכה בעשר בלילה, או ארגון פעילויות לילדים בגינה השכונתית, עם ממתקים וציורים של משה יורד מהר סיני.

בדרך-כלל אני אדם ליברלי, שמקבל כל איש באמונתו, אבל האירועים האלה נחוו אצלי כמו כפייה דתית. כשניסיתי לתהות למה, הבנתי שהייתי מוכנה לבלוע את האפיזודות האלה הייתי יכול לקבל מעט מהסובלנות הזו גם בחצרם המובהקת של הדתיים.

ניסיתי לדמיין מה היה קורה, לו נציגי הוט ו-yes היו פותחים דוכן ברחוב הראשי של בני-ברק. האם היו מבקשים מהם בנימוס לזוז קצת הצידה, כדי לא לחסום את הדרך, או שמא הם היו יוצאים משם באמבולנס?

אבל האיפה ואיפה לא נגמרת שם. ניקח, למשל את המורמונים. כשהקהילה המורמונית ביקשה להקים פה אוניברסיטה, עשתה להם המדינה את המוות עם כל מיני הגבלות, שכללו איסור מסיונריות, עד שניתן להם את ההיתר המבוקש. עדי יהווה, שמעיזים להפיץ פלאיירים, נרדפים ומאויימים, כאילו הם סכנה קיומית, גם הסיינטולוגיה זוכים ליחס דומה.

אז או שנותנים לכולם להפיץ את אמונתם, או שאוסרים על כולם. יקפצו מייד אלה שיגידו שאנחנו מדינה יהודית ולכן אין שום מניעה להפיץ יהדות, אבל אנחנו גם מדינה דמוקרטית, וצריך לתת חופש אמונה ולא לכפות אותה על כאלה שאינם מאמינים בה באותה הדרך.

הכנסת ספר תורה בקולי-קולות, יכולה להרגיז חלק מהציבור ולדרוך לו על יבלות, בדיוק כמו מצעד גאווה בירושלים, ומצד שני, יכולה גם להתקבל בפתיחות בברכה ואפילו בשמחה. עד שזה יקרה אצטרך כנראה לחשוק שפתיים או לצאת להלחם על חלקת האלוהים הקטנה שלי.