האמת? אין סיבה להעסיק שחקן ישראלי

לידיעה שפורסמה כאן לראשונה:
כ-100 כדורסלנים אמריקאים לא משלמים מס בישראל

***

שחקני כדורסל זרים הגיעו לישראל בתחילת שנות השבעים. שחקני חיזוק קראו להם. רון דאנלופ שיחק במכבי ת"א ב-1972. טוענים שהוא היה הראשון. ב-1974 היו במכבי שני זרים (!), מרווין סטיבנס וביל פלס. השחקנים הללו זכו לשחק רק באירופה, חס וחלילה לא בליגה. הליגה היתה כחול-לבן ושייכת לשחקן הישראלי. אבל לאט לאט נפרץ הסכר. ואיתו התחילו הקומבינות. אולסי הפך לאלישע כדי לשחק כ"מתאזרח" בליגה. כאשר אושר ב-1979/80 שילוב של זר אחד בליגה בכדורסל השתכללו השיטות. ב-1981 נסע ארל וויליאמס לארה"ב וחזר מגויר כדת וכדין כדי לפנות מקום לעוד זר. מעמדו של השחקן הישראלי לא הוטל בספק גם ב-1985 כשהוחלט להעלות את מספר הזרים בליגה לשניים. שום זר, טוב ככל שיהיה, לא היה יכול לערער על מעמדם של מיקי, מוטי, חיים או דורון.

אף אחד בספורט הישראלי גם לא חשב ברצינות בשנות התשעים שהקלת מס שתאפשר מיסוי מרבי של 25% לתקופת זמן של שלוש שנים לספורטאי זר תהיה משמעותית. מכבי היתה צריכה זרים מיעוטי מס כדי לנהל את המלחמות שלה ביבשת. כמות הזרים המותרת עמדה על שניים בלבד לקבוצה. וגם הקלה לשני זרים תאפשר עדיין 10 מקומות לשחקנים ישראלים.

רק ששני זרים הפכו לשלושה, שלושה לארבעה. בעונה שעברה קבוצה יכלה לרשום עד שמונה זרים בעונה אחת. כשקבוצות רצו להשאיר שחקנים זרים יותר מ-3 שנים (איזה קבוצות?...), מיהרו ברשות המסים להעלות את טווח ההקלה לזרים לארבע שנים.

זה לא נגמר בכדורסל כמובן. אם מישהו עדיין לא מבין בדיוק איך הפכה ישראל באמצע שנות התשעים למדינה מצוינת דווקא עבור כדורגלנים הונגרים (שאלוי, פישונט, האמר ושות'), כדי שיבחן את אמנת המס עם הונגריה שנחתמה ב-1993 והפכה אותם לסחורה מאוד כדאית לקבוצות ישראליות. לכל דבר היה פתרון: כשבליגה בכדורסל הוחלט שמעתה מותרים רק שני זרים ושני בוסמנים, בין-לילה התקמבנו שחקנים אמריקאים על דרכונים צ'כים.

גם כשהחליטו שספורטאים אמריקאים יכללו באמנת המס עם ארה"ב וכך יוכלו לשחק עם מס אפס, אף אחד לא חשב על ההשלכה. שיום יבוא ולא יהיה שווה להעסיק שחקן ישראלי.

והיום באמת כבר לא שווה להעסיק שחקן ישראלי. הוא כבר לא מספיק טוב, המיסוי עליו גבוה, ובקיץ במקום לנוח ולהתכונן לעונה החדשה הוא - אלוהים ישמור - הולך להרוס את הגוף שלו בנבחרת ישראל.

אפשר להבין את המניעים ההיסטוריים של מדינת ישראל, לנסות ולקבל קצת הכרה בינלאומית מעבר להישגים צבאיים בדרום תעלת סואץ או ברמת הגולן. אבל נראה שהימים הללו קצת עברו. ומאחר שמהשחקן הישראלי כבר לא נשאר כמעט כלום, אפשר לפחות להגיע למסקנה ולדרוש מעט קצת הגיון: שנקודת הפתיחה שלו, במדינה שלו, תהיה לפחות כמו זה שבא להעביר סיבוב של כמה חודשים במועדונים בתל-אביב.