זה קורה מעט, אפילו מעט מדי, שהצגה מצליחה לשאוב אותי לעסוק בה גם יום ויומיים ושלושה אחרי ההשתחוויה. להתנחל בתודעה ולגרום לשחזר אותה שוב ושוב. להזיז את התוכנייה מהשולחן בסלון, אל חדר העבודה, משם אל הכוננית שלצד המיטה, ברכב אל המשרד, וחוזר חלילה עד שתבשיל הכתיבה. איך זה שמבית שבו בכל פעם שנאמרה המילה גרמני, התווספה אליה יריקה סימבולית לצד הצירוף הבלתי סימבולי "יימח שמם וזכרם הנאצים", גדלתי לנסוע בפולקסווגן (מתוצרת ספרד, אבל עדיין), לנעול אדידס (מייד אין צ'יינה, אבל עדיין), לבקר בגרמניה וגם ליהנות (הפעם בלי אבל), ואף לשקול לצאת לחופשה משפחתית נינוחה אל היער השחור (מעניין מה הפרטיזנים היו אומרים).
דיסוננס בלתי פתיר, אבל עדיין בגדר נסבל לעומת זה שעמו נאלצה להתמודד שרה פון שוורצה, שחקנית נפלאה וכעת גם בעמדת המחזאית, שביססה את "בין שני עולמות" על חייה שלה. פון שוורצה נולדה בגרמניה והיגרה לישראל כילדה עם הוריה. אני כותב היגרה ולא עלתה, מאחר שהוריה לא היו יהודים. הם היו גרמנים נוצרים, שלא יכלו לסבול את אות הקין שחרתו בהם דור האבות והסבים שקדמו להם, הם התגיירו וגידלו אותה כישראלית וכיהודייה. בשלב מאוחר יותר חוזר אביה לגרמניה, שם הוא חולק את חייו אישה נוצרייה, משאיר את פון שוורצה בארץ עם משבר הזהות שנכפה עליה ושמביא אותה להגדיר את עצמה בצורה הבלתי לאומנית הבאה: "אם תשאלי אותי מי אני, אענה שאני אישה, אימא ואמנית. אני לא אוכל להגיד שאני גרמניה או ישראלית" (מתוך התוכנייה).
קילוף בלתי נגמר
ההצגה נפתחת בבריחה מהארץ. פון שוורצה שמגלמת בלהט מדבק את דמותה של רות (בחירת שם לא מקרית מן הסתם), נוחתת בהפתעה בביתו של אביה וזוגתו בגרמניה. הם לא בבית אז היא פורצת מהחלון, מפרה את הסדר הגרמני הכה מושלם, ולמן הרגע שהם נכנסים, מתחיל לו הליך שניתן לדמותו לקילוף של בצל. עוד ועוד שכבות מקולפות, מותירות לחלוחיות בעיניים. שאלות של זהות ושל היעדר זהות, של אשמה ושל השלמה - הכול דחוס, אינטנסיבי לסלון אחד, ערב אחד, שאליו מתנקזת חידת קיום שנמשכת חיים שלמים. למעשה, שלוש חידות, של שלוש הדמויות, רות, אביה אברהם-ארנסט וזוגתו סבינה, שכל אחת מהן נדרשת לקלף עצמה ממנגנוני ההגנה וההסתרה שהיא סיגלה לעצמה במיומנות כה רבה, לאורך השנים, ולו בשביל לשרוד.
מעבר לסיפור האולטרה-ריאליסטי שפורסת פון שוורצה באמצעות בימויו האינטנסיבי והמדויק של מנפרד לאנגנר, מנהל השאושפילבינן, הדבר שהופך את ההצגה הזו לחודרת שריון עבה במיוחד הוא הדו-לשוניות שלה. קורנליה הייזה הגרמנייה בתפקיד מצוין כסבינה, מדברת גרמנית בלבד, בעוד פון שוורצה ואלי גורנשטיין, המופלא כתמיד, מלהטטים בין העברית לגרמנית בטבעיות כזו, שקשה שלא להישאב ולהאמין בכנות החיפוש והדיאלוג. הגרמנית עוזרת לומר דברים שבעברית מעוררים תגובת נגד אמוציונלית - החיבור לטראומת לבנון ולמצב בשטחים. העברית עוזרת לומר דברים שבגרמנית לא אומרים, ודאי שלא בבוטות שכזו - מפעל ההשמדה ותעשיית מירוק המצפון שבאה בעקבותיו.
לסיכום, פון שוורצה הביאה למחזה הזה את עצמה, ועשתה את זה בלי להתנצל וללא עכבות. זה פנטסטי, תיאטרון עתיר משמעות ומעורר מחשבה, בדיוק כמו שתיאטרון צריך להיות. אפשר רק לקוות שההצגה הזו תצליח.
"בין שני עולמות" מאת שרה פון שוורצה, בימוי: מנפרד לאנגנר, הקאמרי בשיתוף תיאטרון שאושפילבינן משטוטגרט
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
