עתיקות במקום וילות: ביהמ"ש ביטל הקמת שכונה בקיסריה

ניצחון לרשות העתיקות: בתום 7 שנות מאבק משפטי, דחה בית המשפט המחוזי בירושלים את הכוונה להקים שכונה באתר עתיקות הנמצא מול חוף האקוודוקט מצפון לעיר העתיקה בקיסריה. זאת בנימוק כי העתיקות הן נכס תרבותי חשוב שיש לשמר.

השופט דוד מינץ דחה את ערעורן של קרן קיסריה אדמונד בנימין דה רוטשילד והחברה לפיתוח קיסריה, נגד החלטת מנהל רשות העתיקות שלא לתת אישור לתכנית מפורטת להקמת שכונה למגורים. החברה לפיתוח קיסריה אחראית לאורך השנים על פיתוח ושיווק המגרשים בקיסריה, כאשר ההכנסות ממכירתם מועברות לקרן רוטשילד קיסריה וזו תורמת את הכספים למוסדות ולגופים שונים בארץ בתחומי החינוך.

מדובר בשכונה 1, המהווה חלק ממתחם רחב היקף, שהוכרז בתקופת השלטון הבריטי ב-1944 כאתר עתיקות, בהתאם לפקודת העתיקות. לימים בוטלה פקודת העתיקות והוקמה רשות העתיקות ובשנת 1963 אושרה תוכנית מתאר לקיסריה שכללה הקמת שכונת מגורים בשכונה המדוברת לצד מגבלות הנובעות מקיום העתיקות במקום. אלא שהשכונה הוכרזה מחדש בשנת 1996 כאתר עתיקות.

בשנת 2005 הגישו המערערות בקשה לפיתוח שכונת מגורים במקום, ובשל התנגדות רשות העתיקות הגיעה המחלוקת לפתחו של בית המשפט. מנהל רשות העתיקות נסמך על ארבע חוות דעת של אנשי מקצוע, שקבעו כי אישור התכנית המפורטת יביא לנזק "חסר תקנה לשרידים הקדומים", במקום המהווה את "אחד האתרים הארכיאולוגיים החשובים בארץ" וכן יגרום לפגיעה "במורשת התרבותית של מדינת ישראל", באופן שלא יאפשר שמירה על המרקם התכנוני של קיסריה הקדומה כמקשה אחת".

כמו כן, דחה בית המשפט את טענת העותרות כי החלטת מנהל רשות העתיקות משמעה הפקעת קרקע, פעולה אשר לטענתם הנמצאת רק בידי השר הממונה על רשות העתיקות. בית המשפט קבע, שמנהל הרשות - בין היתר, לא פסל אפשרות של פיתוח תיירותי של המקום, ולפיכך, אין מדובר בהפקעה.

בנוסף, דחה בית המשפט את טענת המערערות, כי החלטת המנהל נגעה בחוסר סבירות קיצוני וכי שגתה ועדת הערר הפועלת לפי חוק העתיקות, שהשאירה את החלטת המנהל על כנה. המערערות טענו כי יוחסה חשיבות רבה לממצאים שאינם בעלי חשיבות. בנוסף הן טענו, כי החלטת המנהל פוגעת באופן בלתי מידתי בזכות הקניין, היות שמשמעות ההחלטה הינה נטילת היכולת לעשות בזכויות המקרקעין כל שימוש ממשי.

מינץ ציטט את פסיקת בית המשפט העליון, לפיה "יש להתחשב בעובדה כי ישראל היא אמנם מדינה צעירה, אך שורשיה עמוקים בהיסטוריה האנושית, ואדמתה רוויה לאורכה ולרוחבה בשרידים עתיקים של ציביליזציה אנושית קדומה שחייתה ויצרה באזור זה לאורך אלפי שנים, לפני ואחרי הספירה". כאמור, דחה מינץ את הערעור, וחייב את המערערות לשאת בהוצאות משפט בסך 35 אלף שקל.

לדברי עו"ד רדואן בדחי, שייצג את רשות העתיקות בערכאות המשפטיות, "מדובר בתקדים משפטי חשוב ביותר, שכן לראשונה קובע בית המשפט כי בהתנגשות בין ערכים חשובים של פיתוח הארץ ושמירת נכסי התרבות ועתיקות הארץ, ידו של האחרון היא על העליונה. החלטה זו של בית המשפט אף מאפשרת לרשות העתיקות להשפיע על תהליכי התכנון כאשר מדובר באתר עתיקות: ביהמ"ש אימץ את עמדתנו, לפיה מעורבות רשות העתיקות כבר בשלבי התכנון באתרי עתיקות "תסיר מכשול בפני עיוור" ותחסוך הוצאת כספים וזמן מיותר מהיזמים בשלב מאוחר יותר. הפסיקה מעניקה בידי רשות העתיקות כלים משפטיים חשובים, כדי לפעול למניעת פגיעה בעתיקות הארץ ובנכסי התרבות החשובים שלה".