הירושה של אסון הילסבורו

יהיה זה מוגזם כמובן לקבוע את הניצחון של ליברפול בשבת 4-0 על פולהאם כנקודת ציון לעתיד המועדון. אבל המשחק הזה בכל זאת עשוי להיזכר כציון דרך. הכוונה היא לאירועים הכל-כך משמעותיים דווקא מחוץ למגרש, הצדק הגדול שהעיר ליברפול ותושביה ממתינים לו כמעט כשם שהם ממתינים לתואר האליפות, כבר למעלה מ-23 שנים: ההחלטה לפתוח מחדש את חקירת אסון הילסבורו בשפילד.

למי שנדמה שההחלטה לחקור שוב את אסון הילסבורו כמוה כהחלטה לחקור מחדש את רצח ארלוזרוב, אין כנראה מושג להשלכותיו של האסון הזה לא רק על מועדון הכדורגל של ליברפול או הכדורגל האנגלי בכללותו, אלא על הכדורגל האירופי כפי שאנו מכירים אותו היום. אלמלא אסון הילסבורו, אפשר להניח, לא היה הכדורגל הופך לבילוי לכל המשפחה, לא היתה קמה ליגת האלופות, וכוכבים לא היו עוברים תמורת סכומי עתק מקבוצה לקבוצה.

***

מכל שחקני ליברפול שעל הדשא, היה השוער המשופם ברוס גרובלאר הראשון לקלוט את גודל הזוועה שמתרחשת לנגד עיניו. האוהדים שישבו ב"לפינגס ליין", היציע המערבי של אצטדיון הילסבורו בשפילד, גוועו ממש לנגד עיניו כשעבר לאסוף את הכדור מאחורי שערו אחרי בעיטה של שחקני נוטינגהאם פורסט. זה היה בשבת, 15 באפריל 1989, במשחק חצי גמר הגביע האנגלי שנקבע לאצטדיון הנייטרלי שבשפילד, יורקשייר.

הדרמה שהתפתחה לטרגדיה החלה כרבע שעה לפני שריקת הפתיחה. ההחלטה להקצות דווקא לאוהדיה הרבים של ליברפול את היציע המערבי, הקטן בכ-10,000 מקומות מהמזרחי שבו ישבו אוהדי נוטינגהאם, התבררה כבעייתית מאוד: מספר שערי הכניסה לצד המערבי של המגרש, יצר דוחק בלתי נסבל ליד הכניסות, עד שמפקד המשטרה במקום הורה לפתוח את שער C הגדול, זה שנפתח לרוב רק בסיום המשחק כדי לאפשר זרימה קלה של הקהל החוצה, לרחוב. מה שלא נלקח החשבון היה שהאוהדים הרבים שחלפו דרך השער הרחב, זרמו ליציע הקרוב מבלי לדעת שהוא כבר עמוס. בתוך דקות הפך היציע למלכודת מוות.

ההמשך ידוע: המשחק הופסק והדשא החל מתמלא בגוויות, חלק גדול מהן של נשים וילדים שהיו הראשונים לקרוס בצפיפות הנוראית ששררה ביציע. 96 אוהדים נהרגו.

***

בעוד מאמצי ההחייאה של חלק מהפצועים מתקיימים על כר הדשא, יצאו לדרך גם מאמצי הטיוח של משטרת דרום יורקשייר. על-פי הגרסה הרשמית שלה, נפרץ השער בידי אוהדי ליברפול, חלקם שיכורים, שרמסו את חבריהם בדרכם פנימה. למרות שהיה זה שקר גס (שלא לומר עלילת דם), הוא אומץ מיד על-ידי חלק מהגורמים הרשמיים ובראשם יו"ר התאחדות הכדורגל האנגלית וחלק גדול מנציגי התקשורת. אפילו עיתונים מכובדים פרסמו אז שורה של בדיות שנצרבו בתחילה בדעת הקהל בבריטניה (ולא רק בה: אפילו ז'אק ז'ורז', נשיא אופ"א באותם ימים, האשים את אוהדי ליברפול). יותר מכולם הגדיל לעשות ה"סאן", שתחת הכותרת "האמת" (The Truth), פרסם שאוהדי ליברפול השיכורים השתינו ממרומי היציע על השוטרים שניסו לעזור להם, הכו צוותי הצלה במהלך ניסיונות ההחייאה של הפצועים ועוד "עובדות" שבדיעבד לא ניתן להגדירן אלא כשקרים. בעוד אנגליה כולה מלוכדת סביב גרסת המשטרה, הלכה וגברה הלכידות הפנימית בליברפול, לא רק בין השחקנים לאוהדים, אלא גם בינם לבין שחקני ואוהדי הקבוצה היריבה, אברטון. כולם הרגישו שהם תחת מתקפה רק בשל היותם "סקאוזרים", כלומר ילידי ליברפול, צאצאים של מהגרים איריים, בעלי מבטא בולט וייחודי, מ ובטלים, נתמכי סעד, רגשניים (זו קללה באנגליה) שטופים ברחמים עצמאיים.

מהרגע הזה, כך נדמה, נפרמו לחלוטין התפרים שעד אז איחו, איכשהו, את הקרע בין תושבי ליברפול לשאר תושבי הממלכה. ביטויים לאותו קרע אפשר למצוא עד היום במגרשי הכדורגל ומחוצה לו. ב-2005 למשל, פרסם מגזין ה"ספקטייטור", בעריכתו של חבר הפרלמנט השמרני בוריס ג'ונסון (היום ראש עיריית לונדון), מאמר אנונימי שקשר בין התגובה האמוציונלית של תושבי ליברפול להירצחו בעיראק של תושב העיר לשעבר, קן ביגלי, לבין תגובתם "מלאת הרחמים העצמיים" לאחר אסון הילסבורו. התגובה במגרשים לא איחרה לבוא ואוהדי ליברפול התקבלו על ידי אוהדי הקבוצות היריבות בשירה "יש רק בוריס ג'ונסון אחד!".

אם ב-1989 אפשר היה להבין כיצד קנו השקרים של המשטרה אחיזה בלבבות - אחרי הכל היו אלה שוב, לכאורה, החוליגנים של ליברפול, המובטלים המשופמים מחוללי אסון הייזל שכמעט גזר כליה על כל הכדורגל האנגלי ארבע שנים קודם לכן - הרי שהתגובות המאוחרות יותר מבטאות את הדעות שרווחות באנגליה כלפי העיר ותושביה: לעג מוחלט ובוז כלפי תושבי ליברפול. זו הפכה לעיר הלא-רצויה, המקום הלא-חשוב בממלכה.

***

אולי לחלק ממשפחות ההרוגים הדבר כבר לא ישנה, אבל 96 חללי הילסבורו שינו לחלוטין את הכדורגל בארצם וברחבי היבשת. מיד לאחר האסון הוקמה "ועדת טיילור", ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת הנעשה במגרשי הכדורגל בראשות השופט הלורד טיילור, שניסחה מחדש את כללי ההתנהגות במגרשים. עיקר המהפכה המחשבתית שמאחורי דיוני הוועדה היה בהבנה שלפיה אוהדי כדורגל אינם בהכרח חוליגנים תאבי אלימות, אלא לקוחות שיש להתייחס אליהם באדיבות, בוודאי באנושיות. היום זה נשמע אולי מובן מאליו, אבל באותם ימים מדובר היה במהפכה מחשבתית. השוטרים הורחקו מהמגרשים והופקדו על השמירה עד לכניסה לשערי האצטדיון, בעוד בפנים האצטדיון פועלים אך ורק צוותי אבטחה שאינם חמושים. יציעי העמידה הוצאו מחוץ לחוק, הגדרות בין היציעים למגרש ובתוך היציעים הוסרו, ובמקביל הוחמרו מאוד העונשים כלפי אוהדי כדורגל שהפגינו התנהגות אלימה מכל סוג שהוא (רק לפני שלושה שבועות התבשרנו על הרחקה של שני אוהדי ווסטהאם שהצדיעו במועל-יד לכל ימי חייהם ממגרשי הכדורגל. לך ספר להם שבארצם של פליטי השואה, הורחק כדורסלן שכינה שחקן יריב בשם "נאצי" לארבעה משחקים בלבד, מבלי לאבד את מקומו בנבחרת ישראל).

לשינויים האלו היו השלכות גדולות ביותר על הכדורגל: סגירת יציעי העמידה פגעה באופן מיידי בהכנסות הקבוצות מכרטיסים; הוצאות המימון של בנייתם מחדש כיציעי ישיבה הפכה את המעמסה הכלכלית על המועדונים לבלתי נסבלת, מה שהוביל להתייקרות הכרטיסים האחרים ובמקביל לפנייה של מועדונים לנסות ולהשיג כסף מהציבור (באמצעות הבורסה) או לפנות לאנשי עסקים עשירים כדי לגייס בדחיפות עוד מזומנים. כך נכנס הכדורגל לעידן איליי-ההון.

הסכומים שהכדורגל מגלגל עלו, בעוד שבמקביל הגדירו מחירי הכרטיסים החדשים מחדש את קהל הצופים בכדורגל - הם הרחיקו אותו מ"העם" ושמו אותו בידיים של המעמד הבינוני והגבוה יותר. השינויים הללו, על רקע הקונטיננטליזציה, אפשרו את התנאים לצמיחתם מחדש של מועדוני הכדורגל הגדולים של אנגליה והיו השמן לכינונם של מועדוני ענק ששאפו להגדיל את הכנסותיהם ואילצו את אופ"א לשנות את המתכונת של "גביע אירופה לאלופות" לליגת האלופות המוכרת לנו היום.

***

כבר כשהתגבשו מסקנות ועדת טיילור, לא הוטלה האחריות על אוהדי ליברפול. מדוע, אם כן, כל כך הרבה שנים עברו עד שהוחלט לפתוח את החקירה מחדש?

מסע הטיוח ההיסטורי של המשטרה הצליח מעל ומעבר למצופה. רוב הקצינים שנבדקו זוכו מכל אשמה, וכמה מהם יצאו בעונשים משמעתיים קלים בלבד. ההחלטה של ועדות הבדיקה שהוקמו מאז לזכות את האוהדים מאשמה, היו הטריגר לדרישת משפחות החללים לחקירה מחודשת של פרטי האסון. למה מאפשרת זאת המערכת היום? בעיקר מתוך ידיעה כי הנאשמים האמיתיים כבר לא יוכלו להינזק. חלק ממפקדי המשטרה הבכירים שהיו אחראים למחדל כבר אינם בין החיים. אחרים פרשו משירות פעיל, ובהנחה כי איש לא יושיב היום גמלאי משטרה בכלא, בגלל אחריות עקיפה לאסון שאירע לפני כמעט 24 שנים, הרי שמדובר יותר על מחווה כלפי הנספים באסון ואוהדי ליברפול, אולי כלפי העיר ליברפול כולה.

לפיכך, השאלה היחידה שנותרת פתוחה היא האם קבוצת הכדורגל של ליברפול תצליח לשים את האסון הזה בעברה ולהשתקם ממנו סוף סוף. היו שנים שבהן נדמה היה שמועדון הפאר יוצא לדרך חדשה - בעונה שלאחר מכן הם זכו באליפות האחרונה שלהם, מקץ למעלה מעשר שנים היה זה "טרבל" של גביעים, וב-2005 היה מדובר בזכייה בליגת האלופות באחד המשחקים המרגשים שנראו.

אבל ההצלחות האלה היו בבחינת הבלחות באפילה: בכל פעם חזרה ליברפול והתכנסה בתוך אפרוריותה, הרחק ממועדונים כמנצ'סטר יונייטד, ארסנל וצ'לסי, שחלקם ניצלו את שנות ההלם שעברו על מרסיסייד כדי לבנות שושלות חדשות של קבוצות זוללות תארים, ממש כפי שהיתה ליברפול ערב האסון .