למה הם רוצחים, מתאבדים, אלימים?

כל שנה, זה מרגיש ככה לפחות, ה-NFL מגדילה את הדילמה המוסרית שהיא מייצרת. כי מצד אחד הליגה אדירה, אדירה, השוויון האיכותי בין הקבוצות משמר רמה של מתח והתרגשות שאין באף ספורט, וגם המשחק עצמו כל כך עשיר ברבדים נרטיביים, אינטלקטואלים ואסתטיים. באמת שיש משהו לכל אחד. ומצד שני כל האלימות הזאת בפוטבול, אלימות פיזית, מילולית, פסיכולוגית, אידיאולוגית; אלימות שיונקת מהתרבות האמריקאית ובמידה מסוימת גם מניקה אותה בחזרה, כמו שמלמד הסיפור הטרגי של ג'ובאן בלצ'ר, אבל ממש לא רק הוא.

ג'ובאן בלצ'ר, הליינבקר בן ה-25 של קנזס סיטי צ'יפס שרצח ב-1 בדצמבר את בת זוגו ואם בתו בת השלושה חודשים, קסנדרה פרקינס בת ה-22, ואז התאבד לעיני הג'נרל-מנג'ר והמאמן של הקבוצה במגרש החנייה של האצטדיון הביתי, הוא מקרה קיצון. מאז שנת 2000, לפי דו"ח של העיתון "סן דייגו יוניון-טריביון", יותר מ-500 שחקני NFL נעצרו על עבירות שהן יותר מעבירות תנועה - בעיקר אלימות ביתית, קטטות בציבור ואחזקת נשק לא חוקי. מאז הסופרבול האחרון ועד פתיחת מחנות האימונים ביולי, 27 שחקני NFL נעצרו על עבירות שונות: מנהיגה בשכרות ועד תקיפה.

האגרסיביות החריגה של שחקני פוטבול מחוץ למגרש מתחילה, חייבים לומר, לפני הרמה המקצוענית. בשנת 2010 ג'ף בנדיקט, פרופסור לספרות באוניברסיטת דרום וירג'יניה, פרסם דו"ח על מעצרים של ספורטאים מקצוענים וחובבנים (שחקני מכללות) בתקופה של שמונה חודשים, בין ה-1 בינואר ל-31 באוגוסט. 125 ספורטאים נעצרו בתקופה הזאת, 70 מהם היו שחקני פוטבול מכללות. כמעט 20% מהמעצרים היו בגלל אלימות ביתית.

ובכל זאת יש שדרוג באלימות ברמה המקצוענית בפוטבול, קודם כל בגלל הממדים המפחידים של אחזקת הנשק. לא קיימת סטטיסטיקה רשמית, אבל שחקנים ב-NFL מעריכים שלבערך 75% מהליגה יש נשק חם כלשהו - לעומת 40%-45% אחוז מבתי האב באוכלוסייה הכללית בארה"ב, לפי ה-NRA (National Rifle Association). טוני דאנג'י, היום פרשן ב-NBC ולשעבר מאמן אינדיאנפוליס קולטס, נהג לשאול בפגישה הקבוצתית הראשונה בכל עונה למי יש אקדח. הוא תמיד היה "בהלם ממספר השחקנים שהרימו ידיים. אני חושב שכל כך הרבה מהבחורים הצעירים האלה היו סביב אקדחים וראו אקדחים, והם פשוט מרגישים שזה חלק מהנוף שלהם".

***

בואו ניקח לדוגמה עוד שלושה חלקים, מדרגות תדירות וחשיבות שונות, בנוף ובפסקול של שחקן NFL. נתחיל בספקטקל המיליטריסטי-פשיסטי של ה-NFL בכל משחק, שמתחיל במתיחה של דגל ארה"ב בגודל המגרש ובגיחה של מטוסי קרב מעל האצטדיון בדיוק ברגע של "and the home of the brave" בהמנון, ממשיך במוזיקת המלחמה שמלווה את השידורים בטלוויזיה, ולפעמים מגיע לרמות גרוטסקיות, כמו לפני כמה שנים, כשתכנית האולפן Fox NFL Sunday ציינה את יום הזיכרון (Memorial Day) בשידור ישיר משדה תעופה צבאי באפגניסטן, וכל הפרשנים היו לבושים במדים של צבא ארה"ב.

סצנה שנייה בנוף: פרשת באונטיגייט (מהמילה Bounty, פרס, בדרך כלל בהקשר של פרס על הראש של מישהו), שהתפוצצה בתחילת מארס אחרי שהתברר שבשלוש השנים האחרונות שחקני הגנה בניו אורלינס סיינטס קיבלו בונוסים, בצורת כסף מזומן, כדי לפצוע שחקנים יריבים. הכסף הגיע מהשחקנים עצמם (בין 22 ל-27 שחקנים תרמו לקופה משותפת) וממאמן ההגנה של הסיינטס, גרג וויליאמס, שהנהיג את השיטה - בידיעת המאמן הראשי והג'נרל-מנג'ר. אנשים שמכירים את ה-NFL מבפנים אומרים ששיטת הבאונטי, בגרסאות שונות, קיימת כבר עשרות שנים, ברוב הקבוצות. תחשבו על זה: לחיות במציאות שבה לא רק מנחים אותך לגרום נזק גופני לאדם אחר, אלא מתגמלים על זה.

נסיים במילה ששחקן NFL כנראה שומע יותר מכל מילה אחרת בחיים שלו: KILL. רק שהוא (כמעט) תמיד שומע אותה שלוש פעמים ברציפות, כמו צרור יריות קצר, KILL KILL KILL, שזה מה שהקוורטרבק על המגרש צועק כשהוא רוצה לשנות תרגיל (ולכן הוא הורג את התרגיל הקודם) כשכל השחקנים כבר בעמדות שלהם, מה שקורה פחות או יותר כל הזמן, באימונים ובמשחקים, KILL KILL KILL, מהרגע שהתחלת לשחק פוטבול ועד שאתה פורש, KILL KILL KILL.

***

עכשיו אפשר לשאול שאלה כזאת: אדם חי בחברה אלימה (יותר מ-31 אלף איש מתים כל שנה בארה"ב מירי) שלהשיג בה רובה M16 זו פעולה פשוטה כמעט כמו לקנות קוקה-קולה; העבודה שלו היא להיות מעין בובה, חצי-אוטונומית במקרה הטוב, במשחק מלחמה שאלימות פיזית ברוטלית היא אינהרנטית בו - משחק שהוא התופעה התרבותית הכי פופולרית בארה"ב ב-25 השנים האחרונות; מעבר לאלימות הפיזית האינהרנטית, כל סמכות מעליו (קוורטרבק, מאמנים, מנהלים, ליגה) מפגיזה אותו, במודע או לא במודע, במסרים אלימים שמעודדים אלימות; מה יותר סביר שיקרה: 1. הוא לא יהיה אלים בחייו הפרטיים. 2. הוא יהיה אדם אלים, נקודה.