איך חוגגים צאצאי המאיה בסילבסטר? הצצה לפיאסטה בגואטמלה

עמדתי בתוך המון אדם על מדרגות כנסיית סנטו תומאס, בכיכר המרכזית של העיירה צ'יצ'יקסטננגו (Chichicastenango) שבגואטמלה. ענני קטורת עם ריח צובט של שרף עצים פרצו מקופסאות פח מחוררות, שבתוכן בערו להבות קטנות. עשן מתקתק היה תלוי מעל למדרגות ומעל לראשי החוגגים. להקות בדציבלים מחרישי אוזניים הרעידו גם את האיברים הפנימיים, ועל הבמות נישאו נאומים חוצבי להבות. החוגגים, במיטב מחלצותיהם, נלחצו זה לזה.

לפתע הרגשתי משהו נוחת על רגלי. הבטתי למטה. על אחת מנעליי נח ראשו של חוגג ששתה יותר מדי צ'יצ'ה (משקה אלכוהולי המופק מתירס או משורש מניוקה) ומצא לו כרית נוחה.

לקול צחוקם של הנוכחים הזזתי את רגלי בעדינות. כולם דילגו מעליו בטבעיות, אף אחד לא עשה עניין, ואני לא יכולתי להסיר את המבט מהסצנה המהפנטת שסביבי, שכולה מערבולת סוחפת של אריג וצבע, גלידה וצמר גפן מתוק, אמונה וטקסים דתיים.

ובאמת, מי שעמד על מדרגות הכנסייה בפיאסטה השנתית שנערכת לכבודו של סנטו תומאס, הקדוש הפטרון של צ'יצ'י (כפי שמכונה העיירה בקיצור), לא ישכח את המחזה: תהלוכות דתיות של מסדרי האחווה השונים, הקופרדיאס (Cofradias) הצועדים כשבידיהם פסלים ומסכות.

מסביבנו בתהלוכה הרבה אקשן: פסלים צבעוניים של קדושים ושל קדושות נישאים באפריונים מקושטים בנוצות ססגוניות, זמרים ולהקות, תופים וחלילים, וכמובן המרימבה, כלי הנגינה הלאומי של גואטמלה שאין מפלט מצליליה החדגוניים, כמו גם לא מן הבומבות של הזיקוקים המתפצחים ביום ובלילה, כמו פופקורן על סטרואידים.

לפתע פסקה המוזיקה. קבוצת צועדים התקדמה לעבר הכנסייה כשבידיהם ארון. לרגע חשבתי שזו עוד תהלוכה דתית, אלא שאז התברר שזהו מסע הלוויה. אפילו המכובדים שעמדו על הבמות ונאמו בלי לנשום כשהם מודים לכל ארגון שתרם לחגיגות - מאיגוד יצרני הדינמיט ועד קרובי המשפחה שמעבר לים - השתתקו לרגע, וההמון זז הצדה כדי לחלוק כבוד למת. בשנייה שבה הארון והאבלים נבלעו בתוך הכנסייה, התחדשה השמחה ביתר שאת, כמו במארג בלתי פוסק של חיים ומוות.

מחלצות ומסכות

המקומיים, צאצאיהם הישירים של בני המאיה, זרמו לצ'יצ'י מכל כפרי הסביבה. כל קבוצה בתלבושת ובצבעים האופייניים לה. הנשים בקורטס (cortes) - מן חצאיות שעשויות ממלבן בד שאורכו כמה מטרים והוא מלופף סביב הגוף, בחולצות וויפיל (huipil) יפהפיות רקומות ביד אמן, בחגורות ובסינרים ארוגים, וכמובן בקפראח (Kaperraj), צעיפים צבעוניים המשמשים לכל מטרה - מנשיאת תינוקות ועד סחיבת סחורות ומשאות.

גם הגברים לבשו מחלצות וצעדו בגאווה במכנסיים רקומים, שמעליהם היו כרוכים מעין צעיפי צמר הנקראים צוטס (Tzutes), בחולצות קאובוי ססגוניות ובמגבעות רחבות שוליים, ומכתפיהם השתלשלו ברצועה תיקי צמר.

הם עמדו דחוסים, מבלי לזוז כמעט, מקשיבים בשקט מופתי למוזיקה ולנאומים. את האנרגיה הם יוציאו אחר כך בחגיגות המשפחתיות בחצרות הבתים, ולא מעט גברים ישתו עד אובדן ההכרה. כל ההמון הזה עמד וצפה בקבוצות הרקדנים, שרקדו מחופשים לאצילים ספרדים ולחייליו של פדרו דה אלברדו, שב-1523 הגיע לגואטמלה בראש צבא קטן של 120 פרשים, 173 סוסים, 300 חיילים רגלים ועוד מאתיים חיילים מקסיקנים. הודות למאבקים הפנימיים בין קבוצות המאיה השונות כבש אלברדו את המדינה בקלות, והשאר היסטוריה.

הקונקיסטדורס הספרדים טחנו את האוכלוסייה המקומית עד עפר, אך למרבה המזל לא הצליחו להכחיד לחלוטין את צורת לבושם, פולחניהם ומנהגיהם. עכשיו רקדו צאצאיהם של הנכבשים את ריקוד הכיבוש המרהיב, כשעל פניהם מסכות ורדרדות המדמות באופן נלעג את הספרדים. גם ריקוד השור (Torito) הוא פרודיה אנטי-היספנית, שבה מחקים את מנהגיהם של הכובשים הספרדים. מה עוד נותר להם לעשות? ומי צוחק אחרון, ספרד וצרותיה העכשוויות, או גואטמלה האומללה ומאירת הפנים?

לכל הרוחות והקדושים

צ'יצ'יקסטננגו - פירוש השם הוא "המקום של הסרפדים" - מוקפת הרים ועמקים בגובה של כאלפיים מטרים. היא נוסדה בידי הספרדים כדי לשכן פליטים מבני המאיה, מהקבוצה האתנית קיצ'ה (Kiche). עירם, אוטטלן (Utatlan), נחרבה בידי הספרדים עצמם ב-1524. צ'יצ'י שימשה אחד ממרכזי המסחר החשובים כמעט מיום שנוסדה, והשוק שלה נחשב גם כיום לאחד מהשווקים התוססים של אמריקה הלטינית. ימי השוק הם חמישי וראשון, ובשיטוט בין הדוכנים הססגוניים קשה שלא להתנפל על האריגים הקורצים בצבעוניות מתפרצת, המסכות, חפצי הפולחן, מוצרי העור, עבודות העץ והמתכת, כלי הקרמיקה ועל כלי הנגינה המסורתיים. קניתי קופסת עץ קטנטונת עם בובות זעירות, בובות אל דאגה. לפי מסורת עתיקה של שבטי ההרים בגואטמלה, אם מספרים על הדאגה לבובונת שכזאת ושמים אותה בלילה מתחת לכרית, הדאגה עוברת אליה, ונעלמת.

העיירה מהווה גם מרכז של תרבות מקומית, מסורות עתיקות ואמונה קתולית עממית, ונשמרו בה אוספים של פריטים רבים מתקופת המאיה. כנסיותיה - ובראשן כנסיית סנטו תומאס שנבנתה בשנת 1540 על שרידי מזבח עתיק, ונבנתה מחדש במאה ה-18 - הן דוגמה נוגעת ללב לעירוב של פולחן פגאני וטקסים דתיים של המאיה עם הנצרות הקתולית שנכפתה עליהם. עוצמתה של האמונה העמוקה והתמימה הזו מורגשת היטב בכנסייה, שבה נישא המהום תמידי של תפילות חרישיות, תוך שהמקומיים כורעים ברך ומניחים נרות דולקים ואלכוהול לכבוד רוחות אבותיהם וגם לכבוד הקדושים הנוצרים.

במרחק לא רב דרומית לצ'יצ'י שוכנת גבעה בשם פסקואל אבח (= Abaj גבעה), ועליה מזבח פולחן עתיק ששימש עוד בימי המאיה. שמאנים מקומיים מקיימים בו גם כיום טקסים מרתקים. המקומיים נושאים למקום דברי מזון, אלכוהול, נרות ואפילו תרנגולת חיה, ובאמצעות השמאנים מתקשרים אל העולמות שמעבר. את מה שנותר מהמזון אוכלים הכלבים. ליד המזבח עמדו גבר ואישה, השליכו פרחים אל האש הבוערת, והקיפו את המזבח בכוונה גדולה ובעיניים עצומות נגד כיוון השעון, כיוונו של העולם העל-טבעי.

על מדרגות הכנסייה טקסי הפולחן לא פסקו לרגע. אנשים הדליקו נרות כשהם כורעים ברך לפני פסלי הקדושים עטויי המחלצות, מתחננים לבריאות, למזור ולהצלחה בעסקים, מתיזים קטורת ונותנים בידי השמאנים שטרות כסף שיתפללו עבורם. אלפים רבים של קצאלים (קצאל, המטבע של גואטמלה) נערמו בין קפלי בגדיהם של הפסלים. בכל ערב השכיבו השמאנים את האלילים לישון בכנסייה, לכל אליל הצמידו בובה קטנה בצלמו שלא יתעצב, ולא שכחו לקושש את השטרות כמובן.

בסמוך לכנסייה שוכן מבנה של מנזר המשמש כיום כמשרדי הכנסייה. במאה ה-18 גילה כאן הכומר הספרדי פרנסיסקו חימנז את ה"פופול ווך" (Popol Vuh), האפוס המקודש של המאיה, שהיה קבור בארכיוני הכנסייה ומתאר בשפת הקיצ'ה את בריאת האל המכונה לב השמיים. הפואמה המיוחדת הזאת, שנכתבה זמן קצר לאחר בוא הכובש הספרדי ומכילה יותר מ-9,000 שורות, מתארת את הקוסמולוגיה, המיתולוגיה, המסורת ואת ההיסטוריה של המאיה.

המעופפים והאמיצים

אחד משיאי החגיגות היה האירוע הספקטקולרי Palo Volador - ריקוד המוט המעופף, שריד לטקס דתי בעל משמעות קוסמולוגית, שבו הרקדנים משליכים עצמם לחלל ממוט המתנשא לגובה של כעשרים מטרים, כשכל אחיזתם היא חבל הכרוך סביב גופם ומלופף בחוזקה סביב המוט. ה-Voladores, המעופפים האמיצים, נקשרו לעמוד והחלו "לעופף" מעל לקהל ולהסתחרר בגובה, ככה ללא שום רשת ביטחון, כשהם סומכים רק על הקדושים, על חוזקם של החבלים ועל אחיזתם במוט בעזרת מסמרים בלבד. הייתה ביניהם גם בחורה אחת. הקפיצה מהמוט נחשבת לכבוד גדול, ונראה שצריך להזמין תור שבועות וחודשים מראש.

ב-21 בדצמבר, הוא יומו של הקדוש תומאס, פסלון קטן שלו רכוב על סוס עץ נע הלוך וחזור על-גבי חבל דק שנמתח בגובה בין צריח הכנסייה למגדל הזיקוקים, לשמחת לבם של החוגגים. למטה בשוק מכרו תרנגולות צבעוניות וגדולות ב-150 קצאל לתרנגולת, שתשמש לקורבן ואף לסעודה. ברחובות הסמוכים צעדו כל העת תהלוכות, והמשתתפים נשאו על גבותיהם מגברים ענקיים, רמקולים ומרימבות עבור הנגנים.

מכל פינה נשמעו מחיאות כפיים קצובות. אלה היו נשים ונערות שעמדו בקבוצות מסביב למשטחי ברזל לוהטים שחוממו בפחמים, והכינו טורטיות. מתוך קערות ענקיות הן שלפו גושים קטנים של עיסת בצק תירס רכה, ויצרו ממנה כדורים לבנים, צהובים או כחולים כהים (תלוי בסוג התירס שממנו עשוי הבצק). תוך כדי מחיאות כפיים אחידות וזריזות הן שיטחו את כדורי הבצק למעין לביבות דקות והשליכו אותן על הפלטה הלוהטת. אחרי כמה דקות כבר נעצתי שיניים בטורטייה שחורה. היא הייתה חסרת טעם לחכי, אבל מדובר במאכל בסיסי, משביע וזול מאוד, שאם מוסיפים לו רוטב או ביצה קשה הוא אפילו די טעים.

מופע הזיקוקים שנערך באותו ערב היה מרהיב ומוטרף. הצלחנו לתפוס מקום על מדרגות הכנסייה. למטה ברחבה הצפיפות הייתה בלתי חדירה, ובתום המופע פילסנו דרך בתנועות שחייה כמעט. החזקתי מרפקים חזק, נזהרת שלא ליפול כדי שלא ירמסו אותי, לא מתוך כוונות זדון אלא סתם כך בגלל הצפיפות ובשל הדוחק. אם כבר מדברים על קדושים, תהרגו אותי אם אני מבינה איך האימהות המקומיות החזיקו שם מעמד עם התינוקות על הגב, עם הסלים ועם הילדים הקטנים. ללא ספק נס.

מידע מעשי

איפה: צ'יצי'קסטננגו נמצאת במרחק של כ-145 קילומטרים (כשלוש שעות נסיעה באוטובוס) מצפון מערב לבירה גואטמלה סיטי.

עונה: רוב השנה. עדיף להימנע מהעונה הגשומה, במיוחד בין ספטמבר לאוקטובר; דצמבר (חגיגות סנטו תומאס נערכות בין 12 ל-22 בדצמבר).

לינה: מלון סנטו תומאס. למרות מראהו הקולוניאלי והמסוגנן להפליא, שמזכיר את חצרות מלכי ספרד, זהו מלון בן 32 שנים, שנבנה על-ידי משפחתה של בעלת המלון, דוניה נונייז, הנקראת בפי כול סיניורה. הגברת נשואת הפנים, שהיא ממוצא ספרדי, כמובן, עם גינונים של גבירה דון קישוטית, מנהלת את המלון המהמם הזה ביד רמה, ורוב הפריטים היפהפיים בחדרים המרווחים ובפטיו הקסום, המזרקה, הפרחים והתוכים, הם מן האוסף הפרטי שלה. זהו מעין גן עדן, המהווה ניגוד חריף לחוץ הכאוטי והרעשני של העיירה.