פסיקה מסוכנת למתגרשים

בני זוג הגישו בהסכמה לבית הדין הרבני בקשה לאשר הסכם גירושים אליו הגיעו. ההסכם אושר, ונפתח תיק משותף לסידור גט שבוצע כמה ימים לאחר מכן. במסגרת ההסכם נקבע כי האישה תקבל את הגט ואת המשמורת על הילדים, בעוד הבעל יקבל את חלקה של האישה בדירת הצדדים.

3 חודשים לאחר סידור הגט פנתה האישה לבית הדין וביקשה לבטל את ההסכם, מכיוון שלטענתה הוא נכפה עליה, ואישורו בוצע שלא כדין. מבדיקה שערך בית הדין התברר כי ההסכם אושר על-ידי דיין יחיד, וזאת מבלי שהצדדים התייצבו בפניו פיזית.

הוראות סעיף 2 לחוק יחסי ממון קובעות מפורשות כי הסכם ממון שנעשה בין בני זוג טעון אישור של הערכאה השיפוטית המאשרת, וכי האישור יינתן רק לאחר שהערכאה השיפוטית תיווכח כי בני הזוג עשו את ההסכם מרצון חופשי ולאחר שהבינו את משמעותו ותוצאותיו.

הדיין שאישר את ההסכם לא הכחיש כי אישר את ההסכם מבלי שראה את הצדדים או דיבר עימם, אך לטענתו, על מנת להבין כי ההסכם נעשה בהסכמה חופשית, אין הכרח כי הצדדים יופיעו בפני בית הדין, שכן בית הדין יכול להגיע למסקנה זו על סמך חומר שהוצג לפניו.

במקרה זה, מאחר שנחה בפניו הצהרה של עורך הדין אשר העביר את חלקה של האישה בדירה על שם הבעל, כי שוחח עם עורך הדין של האישה, וזה טען באוזניו כי האישה מסכימה להעברת חלקה בדירה על שם הבעל, מצא הדיין כי הסכמת האישה ברורה וכי נעשתה מרצון חופשי.

העובדה שמשמעות ההסכם היתה כי האישה ויתרה על חלקה ברכוש שנצבר לה במהלך שנות הנישואים, מהלך שהוא מהלך קשה בעל השלכות כלכליות מרחיקות לכת, לא הצדיקה בעיני הדיין את נוכחות האישה בדיון אישור ההסכם.

גם העובדה שההסכם אושר על-ידי דיין יחיד ולא בפני הרכב של 3 דיינים כמקובל לא הביאה לכך שההסכם בוטל, זאת למרות שהדיונים השוטפים בפני בית הדין מתקיימים בפני הרכבים של 3 דיינים, וכאשר מתנהל דיון בפני דן יחיד, מתבקשת לכך הסכמת הצדדים.

בית הדין הרבני הגדול, אליו ערערה האישה, לא רק שלא ביטל את ההסכם, אלא אף שיבח את התנהלותו של בית הדין הרבני האזורי, תוך שהוא קובע כי לאור העומס הרב על בתי הדין, שגובר במיוחד בפגרה או בתקופות החגים, מתפצל בית הדין ומקיים במקביל לדיונים המתנהלים בפני בית הדין כסדרם דיונים בתיקים אחרים בלשכה במעמד דן יחיד, כאשר הדיין עצמו כותב את הפרוטוקול ואת פסק הדין, והכול על מנת להקל על המתדיינים.

עוד הוסיף בית הדין וקבע כי מאחר ונושא הגירושים טעון מאוד מבחינה רגשית, הרי שכאשר יש רצון טוב אין לדחות את הדיון, מאחר שדחייה שכזו עלולה לטרפד את ההסכם, ובמקרים אלה עמידה על קוצו של יוד מבחינה פרוצדורלית תגרום נזק למתדיינים, ואין לעשות כן.

אלא שדרישת ההתיצבות בפני הערכאה המאשרת את ההסכם אינה בבחינת דרישה פרוצדורלית שניתן להקל בה ראש. דרישה זו באה על מנת לוודא כי הערכאה שאישרה את ההסכם התרשמה בעצמה באמצעות מראית-עין כי כל אחד מהצדדים הבין את ההסכם וחתם עליו מרצון טוב וחופשי.

כך נקבע בחוק בתקנות סדר הדין האזרחי, וגם תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים קובעות מפורשות כי בית הדין לא יסדר גם אם מדובר בהסכמת הצדדים, אלא אם נתקיים דיון כמו במשפט רגיל, ובית הדין בירר את נסיבות המקרה.

עוד מצוין בתקנות הדיון באופן מפורש כי על בני הזוג להופיע אישית לדיון בפני בית הדין, וכי לא יקבע מועד לסידור הגט לפני מתן פסק דין לגירושים גם בהסכמת בני הזוג, מבלי שאלה התייצבו לפניו.

ודאי שהיה מקום לבדוק ביתר שאת את רצון הצדדים והסכמותיהם, כאשר בפועל הרכוש העיקרי של הצדדים עבר לבעל - בעוד שהאישה, אשר הילדים במשמורתה, נותרה ללא רכוש.

העובדה שדיין יחיד כתב את הפרוטוקול ונתן את פסק הדין גם היא אינה בבחינת הליך תקין, אלא שבית הדין הרבני הגדול לא קיבל טענה זו.

קו זה ממשיך פסיקות קודמות של בית הדין הרבני הגדול, אשר הכשיר החלטות ופסקי דין שניתנו במעמד דיין אחד, תוך שנקבע כי אין מניעה שבית הדין יישב בהרכב של פחות מ-3 דיינים, שכן הדרישה ל-3 דיינים נקבעת לפי דרישת ההלכה בלבד, ולכן בכל מקום שבו אין צורך בהרכב של 3 דיינים מההיבט ההלכתי, אין בכך גם מניעה חוקית.

בשורה התחתונה, פסיקה זו מסוכנת ביותר, שכן אישור הסכמים ברוח זו עלול לפתוח פתח לאישור הסכמים אשר מקפחים את אחד הצדדים (בדרך-כלל הצד החלש יותר), מבלי שניתנה לו הזכות להישמע בטרם אישור ההסכם וקביעת גורלו.

עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לדיני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס".