ההיסטוריה על-פי ניר ברקת

לא קל להיות ראש עיריית ירושלים, והאיש המחזיק במושכות ראוי תמיד לאמפתיה. לפעמים הצלחתו הגדולה ביותר אינה כרוכה בדרמות, אלא להפך, היא תוצאה של היעדר דרמות. אם התפרים לא נפרמו לחלוטין, ואם יד איש לא הייתה באחיו, או בשכנו, אפשר להגיד על ראש העיר שהוא הצליח, או לפחות לא נכשל. אבל צריך להודות שאנשים שאפתנים אינם מתמודדים על כהונות של ראשי ערים מפורסמות רק כדי להשגיח על הסטטוס קוו. לא בלונדון, לא בניו יורק, לא בפריז, גם לא בירושלים. הערים האלה מזמנות רמקולים ענקיים לראשיהן, והם מתפתים להשתמש בהם, אולי כדי להגיע אל גבהים פוסט עירוניים.

אילו גבהים שוחר ניר ברקת אינני יודע. אבל הוא שייך לקטגוריה שוחרת הדרמות. הוא עיבד תוכנית אב גרנדיוזית לירושלים, בחסותו של פרופסור בהרווארד; הוא גמר אומר להביא אליה עשרה מיליון תיירים בשנה; הוא רוצה להפוך אותה לעיר החשובה ביותר בישראל, ולהפסיק את מנוסת החילונים; והוא רוצה כמובן להבטיח שהיא תישאר מאוחדת.

לרוע המזל, ראש העיר ברקת הסב בשנים האחרונות נזק ניכר לדימויה של ישראל. אלה העוקבים קצת אחרי המזרח התיכון, רואים בו ראש עיר מנשל ומפלה, המשתדל בכל כוחו להמאיס על ערביי ירושלים את חייהם. מותר להניח שלפחות חלק מן האפיונים האלה אינם עושים איתו צדק. אילו הפלסטינים של מזרח ירושלים היו מצביעים בבחירות העירוניות, ברקת, או כל ראש עיר אחר, לא היה צריך לצאת מגדרו לייצג את תרבות בית"ר.

12 השבטים

ראש העיר מרגיש צורך תקופתי להשתמש ברמקול הנתון לו. הוא עושה כן לפעמים במידה מרשימה של הצלחה, בעיקר כאשר הוא מסתמך על ניסיונו כיזם של טכנולוגיה עילית. לפעמים הוא עושה כן בכובד פה ובכובד לשון, כמו למשל במאמר שראה צורך לפרסם בעמודים האדיטוריאליים של הוול סטריט ג'ורנל באמצע החודש. ראש העיר כתב בהתרגשות נגד הגינוי האירופי של תוכניות הבנייה החדשות בירושלים. בלשון בלתי דיפלומטית ובלתי מהוקצעת הוא התלונן על כך שהאירופים אינם מגנים את חמאס, אבל מגנים את ישראל. זה גם מה שאמרו ראש הממשלה ושר החוץ, מי צריך את ניר ברקת.

אבל ראש העיר הצדיק את גיחתו האדיטוריאלית; הוא נתן פרספקטיבה היסטורית: "כאשר עם ישראל עזב את מצרים, והגיע אל אזורנו לפני 3,500 שנה", הוא כתב, "כל אחד מ-12 השבטים קיבל כברת אדמה, שעליה בנה את עריו ופיתח את אורח חייו. יוצאת אחת מן הכלל הייתה ירושלים, אשר לא חולקה או ניתנה לשום שבט. ירושלים שימשה את 12 השבטים היהודיים באופן שווה, כפי שעשתה לכל בני האמונות האחרות שבאו לכאן לעבוד את אלוהיהם.

"ירושלים הפכה למעשה למרכז העולם, ונוהלה בידי מלכים עבריים במשך אלף שנה. כל התושבים וכל הצליינים שבאו בשעריה נהנו מכבוד ומדרך ארץ".

איזה אלף? איזה מלכים?

מה אפשר להגיד על שתי הפסקאות האלה? אילו תלמיד בבית ספר תיכון היה כולל אותן במבחן בהיסטוריה, מורה רציני היה חייב להכשיל אותו, גם בגלל אוסף הבדותות, גם בגלל הבנאליות, וגם בגלל חוסר הטעם.

הבה נניח לרגע שכל הנרטיב המקראי הוא אמת היסטורית צרופה, ולא מיתוס או מטאפורה. לפני 3,500 שנה לא קיבל שום שבט עברי את ירושלים, מפני שהיא נשלטה בידי כנענים בני מוות. הישראלים הקדמונים כבשו אותה רק לפני 3,000 שנה. היא שימשה את "12 השבטים היהודיים" במשך שבעים שנה לכל היותר, לפני שנעשתה מונופול של שני שבטים. עשרת האחרים העדיפו עגל זהב בבית אל.

אשר ל"בני האמונות האחרות שבאו לכאן לעבוד את אלוהיהם", הם פשוט לא היו קיימים, מפני שאיש זולת היהודים לא עבד אלוהים בירושלים עד המאה השלישית לספירה, בערך 1,200 שנה לאחר הכיבוש הישראלי. בירושלים לא היו מקדשים לבעל ולעשתורת, לענת ולאל עליון (מן המיתוס של אוגרית), למורדוק או לגילגמש מארם נהריים.

ומה זה העניין של "אלף שנה של מלכים עבריים"? איזה אלף? אילו מלכים? אילו עבריים? מה הטעם לצרף פרכות כאלה זו אל זו, ולהעמיד פנים שהן ראויות להישמע בפומבי?

הארכאי - והמודרני

מר ברקת אוהב לשזור את הכרזותיו הפומביות באוסף של חצאי עובדות ושל ספקולציות מעבר קדום. הוא מוכן אפילו לנשל משפחות ערביות מבתיהן בשכונת אל-בוסתן, כדי להחזיר את תפארתו של "גן המלך" משיר השירים. אמנם היסטוריונים וארכיאולוגים אומרים שהגן המקראי היה בכלל בעמק רפאים, אבל אין כנראה דבר שטות אחד בלבוש תנ"כי שראש העיר אינו מוכן לאמץ. הוא משחק משחק מסוכן להפליא. ניסיונו לרתום מיתוסים אל הפוליטיקה מעוטת הניואנסים שלו מבטיח לו לפחות דבר אחד: שאנשים רציניים לא יאזינו לו ברצינות.

ערים גדולות, בייחוד כאשר הן רבות שנים, רשאיות להתענג על מיתוסים מכוננים, כל זמן שהם ממלאים צורך פואטי, או מעניקים סיבה למסיבה. אהוד אולמרט התקרב לחצות את גבול הנסבל, כאשר בדה את השנה ה-3,000 לייסוד ירושלים. אבל ברקת חוצה את כל הגבולות. הוא מוכן לפרום את התפרים בשם המיתוסים ובאמצעותם.

הוא מדבר בלשון שהייתה ידועה ומקובלת לפני מאה שנה, כאשר התנ"ך היה מסמך מדיני בין הנוצרים, כאשר רגשות דתיים היו כמעט כורח של השתייכות אזרחית בחברות מערביות, כאשר ארכיאולוגיה של ימי המקרא ראתה בטקסט הקדוש מדריך לידיעת הארץ. הימים ההם חלפו. ירושלים זקוקה לראש עיר שיבין את ההבדל בין ארכאי למודרני, שישמיע טענות רציונליות ביישוב דעת. מר ברקת חוזר ונכשל במבחן הזה, גם אם הוא עומד בשורה של מבחנים אחרים.