הספינה, גם המרמרה, שטה

סעיף 7א לחוק יסוד: הכנסת הוא אחד הסעיפים הרגישים ביותר הקיימים בספר החוקים הישראלי. זהו הסעיף שמכוחו ניתן לשלול מאדם ומרשימה את הזכות להתמודד בבחירות לכנסת, על בסיס נימוקים של אידיאולוגיה - שלילת קיומה של המדינה כיהודית וכדמוקרטית, הסתה לגזענות, תמיכה במאבק מזוין של מדינת אויב או ארגון טרור נגד מדינת ישראל. כלומר, עניינים היורדים לשורשי מהותה ובסיסה הרעיוני של המדינה.

יפה עשה, אפוא, המחוקק (למעשה, מדובר במכונן - שכן מדובר בחוק יסוד שהוא חלק מחוקת המדינה), כאשר הורה כי ועדת הבחירות לבדה איננה מוסמכת ללחוץ על הכפתור האדום ולהפעיל בכוחות עצמה את הנשק הלא קונבנציונלי של האיסור על השתתפות בבחירות.

חוק יסוד: הכנסת קובע כי החלטת ועדת הבחירות המרכזית לפסול מועמד או רשימה, טעונה אישור של בית המשפט העליון. מכאן התפתחו שתי פרוצדורות משפטיות, בהתאם לחוק הבחירות:

1. החלטה על פסילת מועמד או רשימה מנותבת אוטומטית להליך של "אישור בחירות" בעליון, בהרכב תשעה שופטים;

2. החלטה שלא לפסול מועמד או רשימה, ניתנת ל"ערעור בחירות" על-ידי שופטי העליון.

הדיון בפסילתה של ח"כ חנין זועבי (בל"ד) על-ידי ועדת הבחירות המרכזית, שהתקיים בפני הרכב 9 שופטי העליון ביום חמישי (27.12.12), ושפסק הדין בו ניתן הבוקר (א') ללא נימוקים, היה בסך-הכול הפעם השלישית שבה מקיים בית המשפט דיון מסוג זה.

בפעמיים הקודמות, בשלהי 2002 ובתחילת 2003, נידונו החלטות ועדת הבחירות המרכזית לפסול את מועמדותם של ח"כ אחמד טיבי ושל הח"כ לשעבר עזמי בשארה.

בשתי הפעמים הפכו השופטים את החלטת ועדת הבחירות, ואישרו את המועמדויות למרות הכול. כך יוצא שמאז נחקק החוק במתכונתו הנוכחית, מעולם לא אושרה החלטת פסילה של ועדת הבחירות על-ידי בית המשפט.

הסיבה לכך היא, בין היתר, שבוועדת הבחירות יושבים פוליטיקאים, נציגי המפלגות המכהנים בכנסת, והם מקבלים החלטות משיקולים פוליטיים ותעמולתיים, ולא מתוך התייחסות למסכת העובדות שבפניהם. בראש ועדת הבחירות המרכזית יושב אמנם שופט בית המשפט העליון - כיום זה אליקים רובינשטיין - אך יתר חברי הוועדה הם פוליטיקאים. בכל פעם שהחלטה מתקבלת על-ידי מליאת הוועדה, ולא על-ידי היו"ר בלבד, נטועים השיקולים עמוק במשחק האינטרסים הפוליטי, והם אינם מתבססים על שיקול-דעת ממלכתי אחראי.

דומה שהמצב הנוכחי משתלם לפוליטיקאים: חברי הוועדה יכולים להרשות לעצמם לפסול מועמדים או רשימות ככל העולה על רוחם. מה אכפת להם, ממילא הנושא עובר להכרעת בית המשפט העליון, שיכול להטיל וטו ולהפוך כל החלטה, בלתי אחראית ככל שתהיה.

פסילה - רק במקרים קיצוניים

לאחר שפרסמו את פסק דינם - לאשר את מועמדותה של זועבי, חטפו שופטי העליון אש מצד מפלגות הימין, על תמיכתו, כביכול, של בית המשפט במתן לגיטימציה לטרור. איך אפשר לדעת שהביקורת הזו אינה עניינית, וכל מטרתה לשלהב יצרים במסגרת תעמולת הבחירות?

דרך אחת היא שהיועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, ספג הרבה פחות ביקורת, אף שהשמיע את אותה עמדה בדיוק. גם לדידו של וינשטיין - כפי שנמסר מטעמו הן בוועדת הבחירות המרכזית והן בדיון בבית המשפט העליון - אין לפסול את מועמדותה של זועבי, וזאת אף ש"הצטברו נגדה ראיות משמעותיות ומטרידות במיוחד, המתקרבות לגבול האסור".

כל שש בקשות הפסילה שהוגשו לוועדת הבחירות המרכזית בבחירות הנוכחיות, הופנו נגד רשימות ערביות - בל"ד, רע"מ-תע"ל, ונגד הח"כית זועבי מרשימת בל"ד. הנימוק חוזר על עצמו - שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, תמיכה במאבק מזוין נגדה, השתתפותה של זועבי במשט ספינת המרמרה לחופי עזה. כאן נשתכחה, כנראה, קביעתו רבת-השנים של בית המשפט העליון כי פסילת מועמד או רשימה מהתמודדות בבחירות תיעשה "רק במקרים קיצוניים, ועילות הפסילה יפורשו בצמצום".

באווירה הפוליטית הנוכחית, ובקו ישיר להצעה להקים ועדת חקירה פרלמנטרית לחקר ארגוני זכויות האדם ועמותות השמאל - רוב חברי הכנסת מהקואליציה מרשים לעצמם להציע את פסילתם של יריביהם הפוליטיים, בלא הינד עפעף.

ככה זה כשחשים שהכול מותר. התלהמות היא צו השעה, וכיבוד כללי המשחק הוא זיכרון רחוק.