עבודה עברית: הצצה לתערוכות בפרויקט "העונה ישראלית" במוזיאון ישראל

נלי אגסי מביטה בנו ולא רואה. היא מישירה מבט אל המצלמה ומבצעת רצף פעולות מינוריות החוזרות על עצמן באופן סיזיפי. פעם זו מריחת ליפסטיק בציור לב על חזה העירום, בפעם אחרת זהו גירוד פניה במה שנראה כמלח גס. בין 12 המסכים, שבכל אחד מהם מופיעה אגסי על רקע קיר בהיר וחשוף, נמתח קו של היכרות אינטימית-מנוכרת עם האמנית. האוקסימורון הזה הוא מרכיב קבוע בעבודתה. כמעט תמיד היא נוכחת, חשופה וברה, ועם זאת בלתי נגישה.

העבודות השונות בתערוכת הווידיאו שאצר אמיתי מנדלסון, אוצר בכיר לאמנות ישראלית במוזיאון ישראל, מייצגות עשור של עבודה. למרות הדמיון ביניהן, הפורמט המאוד מדויק שקבעה לעצמה, ניתן לנסות לעקוב בהן אחר התבגרות והשתנות.

המחוות כמו אקראיות, לא נבחרו בהתאם לרצף כרונולוגי כלשהו. פעם היא מחייכת באופן רציף, שפתיה המתוחות מרעידות פה ושם, החיוך נראה כנשבר או כעומד להתרסק, אך לא, הוא נמתח מחדש והנה הנה כמעט ייגע בעיניה. בפריים אחר, היא עומדת בגבה למצלמה ושערה אסוף בקוקיות קטנטנות. משדרת איזו איכות ילדית חשופה, פגיעה.

12 המסכים תלויים סביב אולם התערוכה במרווחים קבועים. מותירים את החלל פנוי כולו להסתובב ולהתבונן מכל זווית אפשרית. המקרנים התלויים מעל לראשי המבקרים יוצרים בעצמם מיצב מעניין - כעדת ציפורים לבנות, רבועות, רובוטיות, שמייצרות עבורנו את התמונה המורכבת הנגלית לעין.

רחב-ידיים

כדי להגיע לתערוכת היחיד של אגסי, יש לעבור באולם הכניסה שבמפלס העליון של המוזיאון, לרדת דרך המבואה - בקצה מוצגת תערוכת הציור של ישראל הרשברג - ולחלוף על פני תערוכת "מרחבים" המציגה בעיקר רכישות חדשות לצד עבודות מאוספי המוזיאון. את שלוש התערוכות אצר מנדלסון.

המסע הזה, שיש בו הרבה מה לראות בכל עיקול ותפנית, אינו מקרי. הוא מכוון את הצופה לנקודות השתהות ועניין. ארבע תערוכות האמנות שנפתחו בימים אלה במוזיאון ישראל בירושלים זכו במשותף לכותרת "העונה הישראלית".

הסיבה העיקרית לכך היא החלטה אסטרטגית של המוזיאון לתזמן את מועדי התערוכות באשכולות, המזמינים את הקהל לראות מה התחדש בבת-אחת. במוזיאון רחב-ידיים ורב-תחומי כמו מוזיאון ישראל יש בכך יתרון שמסייע למקד את מטרת הביקור, כיוון שלהקיף את הכול ממילא אי אפשר.

"איסוף והצגת המגוון העשיר של היצירה המקומית, עם דגש על אמנים מוכרים מהעבר וההווה, לצד עבודותיהם של כישרונות צעירים ומבטיחים, הם ממטרותיו העיקריות של המוזיאון" אומר ג'יימס סניידר, מנכ"ל המוזיאון.

תערוכת ישראל הרשברג, אף היא באוצרותו של מנדלסון, היא אירוע נדיר בנוף הישראלי. הרשברג (64), בכיר הציירים ה"קלאסי-ריאליסטים" בישראל, הוא מייסד בית הספר לציור הסדנה בירושלים (Jerusalem studio School). הוא חי בירושלים ועובד עם גלריה מרלבורו היוקרתית בניו-יורק. עבודותיו מבוקשות במכירות פומביות, שם מגיעים מחיריהן ל-150 אלף דולר ויותר. נדירותן - בשל הפרפקציוניזם הבלתי מתפשר וזמן העבודה הרב שהוא מקדיש לכל עבודה, מוסיפה לערכן ולהילת המאסטר שעוטפת את האמן.

בתערוכה הנוכחית הוא מציג רק שלושה ציורים, שכל אחד מהם מייצג שנים של עבודה מדוקדקת - כשנתיים לכל ציור. ציורי נוף פנורמיים, תחת הכותרת "שדות ראייה". את שלושת הציורים יצר בעשור האחרון (כשנתיים עבודה על כל ציור). שניים מהם צוירו בחבל אומבריה שבאיטליה והאחד בתל קאקון שבעמק חפר. לצידם, מוצג מתווה-הכנה אחד, המבשר את "הציור הגדול הבא" שלו.

בתערוכת האוסף "מרחבים: רכישות חדשות ועבודות מהאוסף" מושם הדגש על עבודות אמנים עכשוויים, כגלעד רטמן, אורי ניר ומיכל הלפמן. אך הצגת עבודותיהם לצד עבודות אוסף, כמו ציור של גוסטאב קורבה, או פסל עץ של ספינה פיניקית - יוצרת הקשרים מרובים ומרובדים.

עבודתו של ניר, במיקום מרכזי בתערוכה, היא מערך של ספינות מפרש אפורות, קודרות. הן נראות כצי שנקלע למערבולת בלב ים, או כעדת ציפורים חגות, מחפשות מנוחה או משחרות לטרף. מבט מקרוב מגלה שמפרשי הספינות וחלקים מגופן עשויים שופרות מנוסרים מקרן איילים. הבחירה בחומר מצמררת ומעלה על הדעת פולחנים ועקדות.

רואים שקוף

עבודה אורבנית-חלומית ברישום עדין וצבעי מים של רחל קיני הצעירה תלויה ממול לרישומים ודגמים מפוסלים של דני קרוון הוותיק, שנעשו כהכנה להקמת אנדרטת הנגב בשנות ה-60. עבודתה של הלפמן היא תבליט קיר בטון חשוף, שבו ניבעו חריטות ורישומים עדינים כאריג, כמעט זהובים, הקוראים לבחינה מקרוב של החומר ושכבותיו.

במיקום תערוכת היחיד של יהושע בורקובסקי - בקצה שרשרת התערוכות החדשות, קיימת תבונה רבה. האולם רחב-הידיים, הבהיר והמואר, נפתח בפנינו כמו גינת זן צלולה. אפשר לראות בתערוכה מינימליזם ציורי מודרניסטי וחסר פשר. אפשר, לעומת זאת, להתעמק בקשרים המצטלבים ומהדהדים בין הסדרות החוזרות ומופיעות במקצבים ומיקומים שונים על הקירות.

בורקובסקי, מורה מוערך ואמן בן דור הביניים של האמנות הישראלית, מציג תערוכה גדולה ומקיפה של יצירתו ב-25 השנה האחרונות. "ירוק ורונזה" הוא השם שבחר לתערוכה. "יש בעיניי יופי מיוחד בצייר הקורא לתערוכתו על שמו הקטלוגי של צבע שבו הוא מרבה להשתמש", הוא אומר. אך אינו מתעלם גם מכך ששם הצבע כשם האמן הרנסנסי. את התערוכה אצר משה ניניו, בסיוע האוצרת איה מירון מצוות המוזיאון.

התערוכה מציגה מחזורי ציור שיצר בורקובסקי, הנראים כעיסוק חוזר ונשנה באותם נושאים ובאותם ביטויים ציוריים. "פרי עיסוקו הבלתי נלאה של יהושע בורקובסקי ביופי ובהתחקות אחר בבואה, הכפלה, ריצוד", כותב האוצר. "הציור של בורקובסקי נשען על מורשת ציור ארוכה, על טכניקות מסורתיות וחדשות ועשייה דקדקנית". בציוריו הנראים כמופשטים הוא מתייחס למעשה למיתוסים עתיקים ובוחן אותם כחומר חמקמק, לא ניתן לאחיזה.

 ישראל הרשברג Aria Umbra

מוזיאון ישראל, ירושלים, קריית המוזיאונים, דרך רופין 11. א', ב', ד', ה' 10:00-17:00, ג' 16:00-21:00, ו' 10:00-14:00, שבת 10:00-17:00. מחיר כניסה 25-50 שקל (הנחות שונות. ילדים וחיילים חינם בימי ג' ושבת)