אף אחד לא קם

לאחר פרוץ חרם הקוטג', רשתות שיווק רבות דיברו בזכותו של הצרכן לקנות במחירים שפויים. לא מעט הבטחות הופרחו לחלל האוויר, וגם קמעונאים בכירים התחייבו שיעשו כל שניתן כדי למנוע את עליות המחיר.

קצת יותר משנה לאחר מכן, הצרכן הישראלי נותר לבד במערכה על יוקר המחיה, כשהוא נטול כוח וכמעט נטול השפעה.

גם אם בחלק מהמוצרים הייתה הצדקה לעליית מחיר, הרי שעל החלק האחר אף אחד לא התווכח, ודרישת הספקים לעליות מחיר נענתה במלואה. שוב התברר כי כשיש זהות אינטרסים כלכלית בין הספקים לרשתות השיווק, אף אחד לא קם להגן על הצרכן.

הצרכן הישראלי הפך לשק החבטות של כולם: מחד - של הממשלה שממשיכה להכביד עליו את העול במסים, אינה מרסנת את העלייה במחירי התשומות ואינה עושה צעדים של ממש להגברת התחרות בשוק. מאידך - הוא הפך לשק החבטות של הספקים, שפועלים כל העת לשמר ולהגדיל את שיעורי הרווח וזוכים ללחיצת יד מהרשתות.

באופן פרדוקסלי, דווקא התחרות הקשה בין רשתות השיווק הפכה לסוג של זרז לעליות מחיר. ככל שהרווחים נשחקו - כך גבר הלחץ של הקמעונאים לעליית מחיר.

העומס הכלכלי המוטל על הכתפיים הצרות של הצרכן הישראלי הפך כבר מזמן ללא הגיוני. הגורמים הפוליטיים והכלכליים ממשיכים לא לספור את הצרכן, שכורע תחת הנטל באין מושיע.

ואם מישהו ציפה שהמחאה החברתית תביא לא רק לשינוי ברגולציה, אלא גם בשקיפות כלפי הצרכן - כדאי שיבוא ויתבדה כבר עכשיו.