איש לא ידע את שמה

קצת לפני חצות, מוצאי שבת, ג'אנטאר מאנטאר, הלוא הוא הייד פארק של ניו דלהי. כמה מאות הודים, רובם הגדול צעירים, התעטפו בצעיפי החורף שלהם (הכול יחסי, כולל קור בהודו), ורטנו. עייפות הייתה רשומה על פניהם. רבים מהם עמדו שם במשך שעות ארוכות, וניסחו בכל מיני אופנים את תחושת חוסר האונים שלהם. "היום מתחילה המהפכה", אמר לי אחד מהם. מעגל נאסף סביב אחד, שישב על הקרקע הצוננת, והגן על שלהבת נר מפני הרוח. היה קשה לשוחח באנגלית. היא שגורה בפיהם של הודים פחות, הרבה פחות, ממה שנדמה למתבונן מבחוץ. המהפכן הואיל לתרגם בשבילי את ההינדית של מדליק הנר. "בלי פוליטיקה", אמר איש הנר, שהיה מבוגר לפחות בעשרים שנה מן המהפכן.

היה משהו עקר במעמד ההוא, בלב עיר הבירה של הדמוקרטיה הגדולה ביותר בעולם. הצעירים בג'אנטאר מאנטאר כעסו. הודו כולה כעסה, עד כמה שאפשר לנסות ולהעריך את מצב הרוח של מיליארד ורבע בני אדם על סמך כלי התקשורת שלהם, או על סמך שיחה אקראית ברחוב של עיר אחת.

בשבת לפנות בוקר באה הידיעה מבית חולים בסינגפור, שאישה בת 23 נפחה את נשמתה. איש לא ידע אפילו את שמה, מפני שהוריה סירבו לגלות. בשבועיים האחרונים של חייה היא נעשתה סמל למועקה הלאומית. שבועיים קודם היא נאנסה באכזריות יוצאת דופן בידי שבעה גברים באוטובוס נוסע. אחד מהם היה הנהג. אנסיה, כנראה שתויים, לא הסתפקו בשני סיבובים. הם עינו אותה. הם תקעו מוט ברזל בעומק נרתיקה, או בפי הטבעת שלה. אחר כך התברר שהם ריטשו את אבריה הפנימיים. היא הובהלה לבסוף אל בית החולים בסינגפור, כדי לעבור "שתילה רב איברית".

כל רופא מתחיל ידע שהניסיון הזה מועד לכישלון. הטסתה לסינגפור, באישון לילה, הייתה אקט של פוליטיקה יותר מאשר של רפואה. ממשלת הודו אבדה עצות. היא לא ידעה איך לנהוג בזעם הציבורי. היא פחדה מפניו. משטרת דלהי איבדה את עשתונותיה, ופיזרה באלימות קבוצה לא גדולה של מפגינים שניסו להיכנס אל מתחם ארמונו של הנשיא.

בהודו אין ניחומים

ההנהגה הפוליטית של הודו הפגינה שיעור מפתיע של חוסר כישרון. במקום לרחוש אמפתיה גלויה למפגינים, ובמקום להפגין עצב פומבי עמוק, הפוליטיקאים יצאו מגדרם לגלות חוסר רגישות. שר הפנים רב הכוח השווה את המפגינים נגד אונס לטרוריסטים מאואיסטיים (שפגיעתם רעה מאוד באזורים כפריים נרחבים של מרכז הודו). בנו של נשיא הודו, בעצמו חבר פרלמנט, לגלג על הנשים הבאות להפגין "בליפסטיק, באיפור ובנעלי עקבים".

כוחות הביטחון, חמושים מכף רגל ועד ראש, כבשו את מרכז ניו דלהי, סגרו את כל צירי התנועה העיקריים, נעלו שורה של תחנות ברכבת התחתית, ושיתקו את עיר הבירה במשך שלושה ימים. "נוחי בשלום על משכבך, דמוקרטיה", הכריז הטבלואיד המקומי מייל טודיי.

עיתון הודי אחד פרסם זה לצד זה את נאום ראש הממשלה מנמוהן סינג בעקבות האונס ואת נאום הנשיא אובמה בעקבות הטבח בבית הספר בקונטיקט. הראשון שפע צינה ביורוקרטית וריחוק רגשי; השני ניחם ומחה דמעה. באמריקה זה לחם חוקם של פוליטיקאים. הם מנחמים. בהודו אין ניחומים, תעיד הלשון הסטרילית. כל אימת שפוליטיקאי או מפכ"ל הזכיר את האונס, הוא תיאר אותו כ"ביש מזל" (באנגלית, unfortunate). "ביש מזל" אומרים על החלקה על קליפת בננה, לא על התעללות מקפיאת דם באישה צעירה ברחובות עיר הבירה.

המהפכה שהבטיח הצעיר בג'אנטאר מאנטאר, הייתה משאלת לב יותר מאשר ניתוח מפוכח של המצב. אבל משהו כנראה השתנה בהודו בימים האחרונים. ארץ הנכנעת בעל כורחה לסטטיסטיקה, ורגילה לחלוטין לאובדן מסיבי של חיי אדם (באסונות, בפשעים, בטרור), עסקה יום אחר יום בחייה של אישה יחידה, שאפילו לא הייתה כוכבת של סרטי בוליווד.

התקשורת אגב נתנה לה את השם הזמני "דאמיני", על-שם דמות בסרט בוליוודי משנות ה-90, שיצאה למאבק הרואי נגד אנסים. במותה של הבת-בלי-שם קראה לה התקשורת "בתה של הודו". מנהיגת מפלגת השלטון סוניה גנדי וראש הממשלה סינג המתינו לארונה בנמל התעופה ב-2:30 לפנות בוקר, בניסיון קצת מאוחר להתייצב לצד דעת הקהל במקום לפחד מפניה.

אליטה באפיסת כוחות

להגיד על הודו שהיא שרויה במשבר זה כמעט ייתור לשון. "משבר" הוא מצב נתון בארץ עצומת אוכלוסים, הצריכה לאזן משוואה עדינה ומסובכת להפליא של עמים, של לשונות, של כתות ושל דתות. הצלחתה של הודו לקיים מסגרת דמוקרטית, לקויה באשר תהיה, היא מן הנסים הגדולים של זמננו. אבל גם כאשר אפשר וצריך להתפעל מן הדמוקרטיה הגדולה ביותר בעולם, קשה להשתחרר מן התחושה שהיא זקוקה עד ייאוש למקור חדש של השראה. האליטה הפוליטית שלה, מכל המפלגות ומכל החוגים, שרויה באפיסת כוחות. אין בה דינמיקה, אין בה רעיונות יצירתיים, יש בה מידה מופלגת של אנוכיות, ואין היא מצליחה לעורר אמון.

אפילו את מעשה האונס האכזרי אי-אפשר לנתק מן השאלה הגדולה של ממשל תקין. גילויים עיתונאיים בימים האחרונים הראו, כי אוטובוס האנסים נסע שלא כחוק. מערכת האכיפה בעיר הבירה לקויה ונוטפת שחיתות. שלמונים הם תנאי הכרחי בכל מגע ומשא עם הביורוקרטיה.

להכביר ציניות ואי-אמון בא הגילוי האחרון, שיותר מ-600 חברים באסיפות המחוקקות של מדינות הודו הורשעו באונס, או חשודים באונס. אחד מהם הוא סגן ראש ממשלה לשעבר. המשטרה משתדלת להניא קורבנות של אונס מלהתלונן. בשבוע שעבר התאבדה צעירה במדינת פנג'אב, בצפון-מערב הודו, לאחר ששוטרים סירבו לעצור את אנסיה. "ביש מזל", אמר שר הפנים בממשלת פנג'אב.

בעצרת הלילה בג'אנטאר מאנטאר אמר אחד משלטי המחאה "תלו אותם - או שאנחנו ניתלה". אותם, זאת אומרת את שבעת האנסים. עכשיו, משמתה "בת הודו", ברור למדי שהם יידונו למוות, כנראה במהירות גדולה. אבל מדוע "אנחנו ניתלה", שאלתי את נושא השלט. הוא משך בכתפיו. "אם לא יהיה צדק, אנחנו אבודים", הוא אמר.

שלט אחר היה קצת יותר אופטימי. "זו עירנו, זו ארצנו", הוא אמר, "אנחנו לא נחיה בפחד".