כמו בברצלונה: הנמלים בישראל משתלבים במרקם העירוני

במשך שנים ארוכות התבקשו המבקרים בנמל יפו לשלם שקל אחד בכניסה, מין היטל מצחיק שכזה לנמל הדייגים העתיק, שעמד מוזנח ומובך אל מול הנוף העירוני המתחדש. הוא, שראה ימאים, סוחרים ושועי עולם, היה שווה שקל, אחד.

פרט לדייגים הנאמנים ולגלים שאף פעם אינם מאכזבים, כולם נטשו את הנמל. התוכניות היו לחסלו לטובת נדל"ן לעשירים, אך הנמל ניצל, ובשנת 2007 עבר מידיו של מינהל מקרקעי ישראל לידיה של עיריית תל אביב יפו.

ההמשך, ביפו כמו ביפו, הוא היסטוריה. מינהלת הוקמה, מנהל מונה, ההאנגרים הישנים שופצו והוצאו למכרז, כ-100 מיליון שקלים הושקעו בתשתיות, וכיום, הנמל העתיק מקבל סוף-סוף את היחס החם שלו הוא ראוי. מוזיקה מתנגנת בערבים, גלריה נפתחה ומבקרים מרחבי הארץ מגיעים לתערוכות, שותים קפה, הולכים יד ביד על המזח וילדים מתרוצצים בקרבו.

"לפני שנתיים התחלנו לאכלס את אזורי המסחר בנמל", מספר חיים סעדון, מנהל הנמל. "כיום אנחנו עומדים על מחסן אחד ובו 5,500 מטרים רבועים מושכרים ועוד 3,000-2,000 שעומדים במכרז בימים אלה, ומחסן נוסף שאנחנו עתידים לשפץ. פונים אלינו כל הזמן גורמים שמעוניינים להשתלב בנמל אבל הם לא תמיד מתאימים לתמהיל שקבענו. אנחנו לא רוצים לייצר עוד קניון, אלא לשמור על האופי של המקום. זה נמל דייגים פעיל בן 400 שנה ואין לנו מטרה למחוק את העבר".

בדומה לנמל יפו, גם נמל הדייגים של עכו הוא נמל פעיל, שמפרנס כמאתיים משפחות ושעוגנות בו כחמישים סירות דיג ותיירות.

הנמלים המתחדשים של יפו ושל עכו לא לבד. בנמל אשדוד נפתח לפני כשנתיים מרכז מבקרים בהשקעה של 6 מיליון שקלים; נמל אילת, פותח את שעריו לספינות תיירים ובחודשים האחרונים עגנו בו 22 מהן; בחיפה פתיחת חזית הנמל לעיר היא שיר שמתנגן ללא הרף בין כותלי העירייה; נמל תל אביב המתחדש יוצא גם הוא לשלב נוסף ומסיבי של פיתוח; ותוסיפו לרשימה את המרינות בהרצליה ובאשקלון, וכן את נמל קיסריה, שמהווה אבן שואבת למיליון מבקרים בשנה - ותקבלו עוד ועוד עדויות בשטח למגמה גלובלית, שאינה פוסחת גם על ישראל: חידוש שטחי הנמלים והפיכתם למרחב ציבורי תוסס.

למגמה קוראים "חזית הים" (Water front), וכמו בכדורגל, מי שמובילה אותה היא העיר ברצלונה, שבשנת 1986 נקטה צעד דרמטי לפינוי חזית הנמל ולהפיכתו לאזור תרבות, פנאי ותיירות, שמתחבר ישירות ובהליכה נינוחה אל לבה הפועם של העיר. "עיר נמל זה קוסמופוליטיות, מפגש בין אורחים למקומיים, התפתחות של מסחר סביב המים, ולא רק רצועת חוף של ים", מסבירות אביגיל רוזנשיין ויעל קאופמן מהמחלקה לארכיטקטורה בבצלאל, שבוחנות בימים אלה את קו החוף מצידון ועד לעזה במסגרת פרויקט הגמר שלהן, שעוסק בערי נמל. "אנחנו טוענות שיש ערך למהות של עיר נמל ושצריך להחזיר את הנמלים לתוך העיר. השאלה היא איך במאה ה-21, כשהנמלים זקוקים לשטחי ענק, אפשר בכל זאת לחבר בין העיר לנמל".

"בעבר הרחוק העיר התפתחה עם הנמל כחלק בלתי נפרד. הדייג היה קם בבוקר, יוצא מביתו, מוריד את הסירה מהמזח ויוצא לדוג. רואים את זה בערי נמל עתיקות, שם העיר העתיקה והנמל העתיק צמודים זה לזה כמו בעכו, יפו, צידון, אלכסנדריה, איסטנבול וברוטרדם.

"בשלב השני היה חיבור בין הנמלים לנמלי מעבר, והנמלים הפכו למין שרשרת שלא שירתה רק עיר אחת, אלא כמה ערים. כמו, למשל, ברוטרדם, שם הנמל הראשון היה בקרבת העיר העתיקה, ולאט-לאט התפתח החוצה. בחוף הים התיכון כל הנמלים העתיקים היו נמלי מעבר מאחד לשני כמו עכו וצור, ונוצר מעבר מצפון לדרום. כיום הגבולות אינם מאפשרים זאת, וישראל היא מדינה קטנה מדי מכדי שיפעלו בה נמלי מעבר".

"במהפכה התעשייתית הנמל והספינות הפכו לגדולים, לתעשייתיים ולמזהמים יותר, והצריכו שטחים כדי להעביר את הסחורות מהנמל לעיר. אז רואים במפות שהנמל יצא מהעיר ונוצר ניתוק. בשביל להוביל את הסחורות מהנמל לעיר קמו מערכות של רכבות שהיוו גם הן חיץ, כמו שרואים בחיפה, שם מסילת הרכבת מפרידה בין העיר לים. במקביל האוניות גדלו, והיה בעייתי להשאיר את הנמל קרוב לעיר, במיוחד באזור שלנו שבו המים רדודים, אז החלו חפירות להעמקת המים של הנמל כדי לאפשר כניסה לאוניות הענק".

"אנחנו מבינים שאף אחד לא יעשה בשבילנו את העבודה, ושלא יהיו אי-הבנות", אומר אריאל וטרמן. "ברור גם שהכלכלה המקומית נבנית קודם כול על הנמל החדש. זה לא ילך בלי תעסוקה, נמל המפרץ הוא מנוע קריטי לכלכלת הצפון, וזה הרבה לפני פרויקט חזית הים העירונית. אבל אנחנו גם מבינים שיש פה בשר כלכלי עצום, הן בערכים הישירים מתוך הקרקע של הנמל והן בהשפעה המקרו כלכלית של פתיחת חזית הים. גם בברצלונה ובבילבאו מישהו ישב על הקרקע. ברוב הערים השינוי קרה בעקבות אירוע מכונן כמו האולימפיאדה בברצלונה או המשבר העמוק שאליו נקלעה בילבאו".

למחזר את העיר פנימה

את המודל של ברצלונה, שעליו נשענים וטרמן ומתכנני ערים רבים בעולם, מכירה מקרוב האדריכלית ענת צ'רבינסקי, מנחה לעיצוב אורבני בבצלאל. במשך עשר שנים היא התגוררה בברצלונה, שם חקרה את ההיבטים האורבניים והאדריכליים הדינמיים של העיר, בניסיון לפצח את תפקידו של הנמל ברנסנס. בחודש שעבר חזרה לברצלונה להשתתף בכנס של איגוד האדריכלים הקטלנים שעסק בשימור ערי נמל. "זה נושא שהפך למאוד רלבנטי", היא מספרת. "הנמל, בתור מרחב, מאפשר פעילויות בעיר שלא מתאפשרות במרחבים אחרים. לנמל יש מבנים ייחודיים והשקה לקו המים, ואם ניקח את הדוגמה של ברצלונה, עלתה השאלה אם מה שהתאים בשנות ה-80 מתאים גם כיום לעיר, וכבר כיום יש שלב נוסף בפיתוח חזית הים".

צ'רנבסקי מסבירה את המושג "מיחזור עירוני", שכדאי גם לערי הנמל בישראל להכיר: "זה מושג שמשתמשים בו בברצלונה, שהיא עיר שחסומה בין שני נהרות, רכס הרים וים. אין לה לאן לגדול, אז הגדילה היא מבפנים. לכן עושים מיחזור עירוני של אזורים שמפנים בעיר לטובת שימושים חדשים. לכל עשור הצרכים שלו. רואים את זה גם ביפו, שם מיחזרו את ההאנגרים הענקיים ששירתו בעבר את הנמל לצרכים החדשים של העיר".

התעניינות בערי נמל בעולם ניכרת גם בתהליכי המיתוג שמשתנים בהתאם להתחדשות שטחי הנמלים. כך, למשל, עיר הנמל ננט שבצרפת זכתה לאחרונה בתחרות היוקרתית של האיחוד האירופי כבירה הירוקה של אירופה. "בננט", מסביר אייל צאום שמתמחה במיתוג ערים, "הפכו חמישה קילומטרים של אזור תעשייתי בלב העיר, שהיו בו מחסנים חלודים ומתפוררים, לאזור ירוק של אירועי תרבות ואמנות. הם הקימו מערכת טראם חדשה, בית חולים, פארק ושכונות מעורבות בעלות אופי ירוק ומקיים, תוך ניצול מחדש של השטחים האורבניים ששימשו בעבר את הנמל. ננט עשתה מהפך עצום והפכה את כל שטחי הנמל לשטחים ציבוריים תיירותיים. היא מצאה דרך להתחדש במקומות שבהם הנמל כבר הפסיק לתפקד".

מיתוג ערים שנשען על הנמל הוא, על-פי צאום, שינוי של ממש. "כולנו יודעים מהי עיר העסקים הטובה בעולם ואיפה שדות התעופה העמוסים ביותר, אבל רובנו לא יודעים איפה הנמלים הכי גדולים בעולם, למרות הכוח הכלכלי העצום שלהם".

הכתבה המלאה - במגזין G