דיוקן עצמי

לפני כמה שנים הופיעה בתוכנית הריאליטי "אמריקן איידול" אישה צעירה בשם ברוק ווייט. היא אמנם לא אמרה דבר על אמונתה הדתית, אבל מורמונים שצפו בתוכנית היו משוכנעים שהיא חברתם לכנסייה. "יש לה את הזוהר המורמוני", נכתב בבלוג אחד, שהתייחס לאמונה שלפיה רוח הקודש קורנת מן המאמינים. זמן קצר לאחר מכן ווייט אישרה שהיא אכן מורמונית. "הזוהר", כך נראה, עשה את שלו. אפשר היה לפתור את המקרה הזה כשילוב של צירוף מקרים ושל אינטואיציה, אולם שני מדענים - הפסיכולוגים נאליני אמבדי מאוניברסיטת טאפטס וניקולס רול מאוניברסיטת טורונטו - דווקא החליטו לבדוק אותו לעומק. דרך אחת לעשות זאת הייתה לבדוק אם גם לא-מורמונים יכולים להבחין ב"זוהר", אז הפסיכולוגים החלו את הניסוי בכך שגזרו תמונות ראש של מורמונים ושל לא-מורמונים, גייסו מתנדבים מבין הסטודנטים וביקשו מהם לזהות מי מן המצולמים מורמוני. הסטודנטים הצליחו לעשות זאת במבט יחיד. ניחוש סתם אמור להניב כחמישים אחוזי הצלחה, כמו הטלת מטבע, אבל שיעור ההצלחה של המתנדבים בזיהוי גברים ונשים מורמונים היה 60%.

בחלוף הזמן האבולוציוני, היכולת לפענח במהירות מידע מתווי הפנים ומגוון העור ומאיכותו סיפקה לנו יתרון בכל הנוגע לחיזוי אופי והתנהגות. היא מסייעת לנו לדעת מי חולה ובמי ראוי לבטוח, מי מועמד הולם ליחסים רומנטיים ומי מועד להתפרצויות של זעם. אפשר לחשוב שכדי לעמוד על טיבו של הזולת - כדי להעריך את האוריינטציה המינית או את מידות המתירנות, האגרסיביות, הכישרון, האינטליגנציה ואפילו המהימנות שלו - מוטב להתמקד בהתנהגות ולא במראה. אלא שמי שעושה כך מפנה עורף לאינסטינקטים המהירים ביותר שלו.

שיפוטי בזק של פרצופים אינם חפים מטעות, ועם זאת הם מדויקים במידה שמבהירה שאין להתעלם מהם, בייחוד לא במצבים שעלולים להיות כרוכים בסכנה. שיעור ההצלחה היציב שלנו בהערכה נכונה של תכונות אופי על סמך תווי הפנים (לא פעם 60% ויותר) נוגע גם לסוגיות של זהות: האם יש קשר בסיסי ונסתר בין מראה חיצוני לבין התנהגות? האם יש תהליכים ביולוגיים שאחראים לו, כמו למשל הורמונים? ואולי תווים נאים - ולחלופין, מאיימים - גוררים מן הסביבה יחס שיש לו השפעה מהותית ומצטברת על התנהגותנו? זו שאלה קלאסית של ביצה ותרנגולת, והיא נוגעת לכל הפרצופים שניתקל בהם.

יופי | שאלת הביצה והתרנגולת

לא יעזרו כל קלישאות הפוליטיקלי קורקט: אנחנו נוטים להגיב בחיוב כלפי אנשים נאים. זאת עובדה. הוגנת או לא, על כך אפשר להתווכח. מידת האטרקטיביות של הזולת היא דבר שאנחנו אומדים באופן אוטומטי, והאומדן הזה משפיע על האופן שבו נשפוט את האדם הרלבנטי, גם בהתייחס למאפייניו האחרים, ובכלל זה אישיותו.

בניסוי מפתיע שערכו באוניברסיטת פנסילבניה הנוירו-מדעניות אינגריד אולסון וכריסטי מרשוץ, התבקשו מתנדבים לשפוט פנים שדורגו מראש, מהם יפים ומהם מכוערים. הנבחנים טענו שלא הספיקו לראות כלום - ובצדק: כל פרצוף הוצג במשך 13 מילי-שניות, הרבה מתחת לסף ההכרה - אולם משהתבקשו לדרג את מידת האטרקטיביות, הם היו מדויקים להפתיע. מתברר שאנחנו שופטים את מראהו של הזולת במהירות מסחררת.

וכאן נכנס אפקט ההילה: מי שמעריך גבר יפה או אישה יפה נוטה לראות אותם באור חיובי, לייחס להם תבונה רבה יותר מאשר לחבריהם הכעורים, אף שמעבר לדרגה בסיסית של אטרקטיביות אין שום קורלציה בין אינטליגנציה או תכונות אופי למראה חיצוני.

כך, במחקר שנערך בבריטניה ובו התבקשו מתנדבים לדרג פנים, נמצא כי האנשים האטרקטיביים ביותר הם אלה שזכו לציונים הגבוהים ביותר בכל הנוגע לחביבות ולאמפתיה לזולת. אבל הנה הנקודה המעניינת: במסגרת אותו ניסוי הורכבו פרצופים באופן דיגיטלי מפניהם של אנשים שקיבלו דירוג גבוה במיוחד במדד החביבות והאמפתיה לזולת. הנבחנים לא ידעו שהפרצופים המורכבים נוצרו על בסיס פניהם של אנשים חביבים ונעימים במיוחד, הם רק חשבו שמדובר בפנים נאות מן הממוצע. בסטריאוטיפ "יפה הוא טוב", אפוא, יש גרעין של אמת.

הנה שאלת הביצה והתרנגולת של חקר תפיסת הפנים: האם המצע הגנטי שמאחורי יפי המראה מעמיד בסיס גם לאישיות זוהרת, או שמא אנשים אטרקטיביים מפגינים תכונות אופי מוערכות משום שהחברה מבכרת ברבורים על-פני ברווזונים מכוערים? ואולי זה עובד גם להפך? אולי אנשים עם אישיות אטרקטיבית מפתחים עם הזמן גם פנים אטרקטיביות יותר?

הורמוני מין הם מקרה ברור של קשר בין מראה לאישיות. טסטוסטרון ואסטרוגן משפיעים הן על התפתחות הפנים והן על ההתנהגות. רמות גבוהות של טסטוסטרון, ההורמון הגברי, מתבטאות בין היתר בלסת חזקה, בגוון עור כהה ובעצמות לחיים מובהקות. רמות גבוהות של אסטרוגן, ההורמון הנשי, מקבלות ביטוי חיצוני בעור חלק, סנטר קטן, מיעוט שיער פנים, גבות מקושתות ובשפתיים מלאות.

כמה מן ההנחות שלנו באשר לבני אדם עם רמות הורמונים גבוהות נוגעות לנורמות מגדריות: במבחן השוואתי, נשים עתירות אסטרוגן דוגמת ג'סיקה אלבה וביונסה זוכות לדירוג המשיכה הגבוה ביותר מאת בני ובנות שני המינים. כפי שניתן לצפות, פניהן היפות מגיעות לראש דירוג הדומיננטיות החברתית. באשר לגברים התמונה מורכבת מעט יותר: פנים עתירות טסטוסטרון נמצאו מושכות במיוחד בעיני נשים מבייצות, אף שההעדפה הבסיסית בקרב נשים היא לגברים המפגינים עירוב של תווים גבריים ונשיים. לדוגמה, קו הלסת הגברי והשפתיים החושניות של בראד פיט.

מגדר | הרדאר ההומו-לסבי

איש לא הופתע נוכח יציאתה מן הארון של מנחת הטלוויזיה סוזי אורמן, שהצהירה על עצמה במבודח כבתולה בת 55 - לסבית שמעולם לא שכבה עם גבר. איש לא מצמץ כאשר כוכב "אמריקן איידול" אדם למברט יצא מהארון. אנחנו יכולים לקבל תחושה מובחנת לגבי האוריינטציה המינית של שני הסלבריטאים האלה גם בלי כל עדות מסייעת, רק הודות לכך שנתבונן בפניהם. הסיבה פשוטה: יש פנים שנראות "מהופכות מגדרית" - זכרים עם תווים נשיים ונשים עם תווים גבריים.

אמבדי ורול, הפסיכולוגים מתחילת הכתבה, תהו באשר לאמינותו של ה"רדאר" הזה, והגו ניסוי שבמסגרתו התבקשו מתנדבים לבחון תמונות תקריב של פנים ולנחש מי מן המצולמים הומו, מי לסבית ומי סטרייט. רוב האנשים הפגינו יכולת מרשימה לעמוד על האוריינטציה המינית של המצולמים כהרף עין: "אנשים מצליחים לזהות אוריינטציה מינית על בסיס הפה והעיניים בלבד", מסביר רול.

מפתה לשער שהיכולת לעמוד על אוריינטציה מינית מסתמכת רק על סממנים ביולוגיים - הומוסקסואלים עם עיניים מצועפות או עצמות לחיים עדינות, לסביות עם לסת חזקה. אף שיש כאן שמץ של אמת, מדובר רק בשמץ: מטרוסקסואלים מזוהים לא פעם כהומוסקסואלים; לסביות נשיות ואנשי מרלבורו הומוסקסואלים טסים לא פעם הרחק מתחת לרדאר. הדבר המעניין במיוחד הוא הפעמים שבהן נכנס הרדאר הזה לפעולה גם בלא כל נוכחות של סממנים אחרים. זו רק תחושה, כמו זו שהציתה את חרושת השמועות סביב כוכב "איך פגשתי את אימא" ניל פטריק האריס - עד שיצא מהארון.

ייתכן שהסממנים הנגלים לעיני המתבוננים קשורים יותר לסביבה מאשר לתורשה. התיאוריה של רול היא שהבעות פנים הקשורות לחיים כהומוסקסואל אולי יוצרות "תבניות שריריות רפטטיביות שתורמות למראה מסוים". הסטריאוטיפ הוא שגברים הומוסקסואלים נוטים לאקספרסיביות רגשית העולה על זו של סטרייטים, ושרירי הפנים שלהם מעידים על תבניות תנועה האופייניות לנשים. זאת, לעומת לסביות מסוימות, שאולי מביעות את עצמן בצורה המזוהה יותר עם גברים סטרייטים. זהו אפקט דוריאן גריי: ההופעה החיצונית משקפת את ההתנהגות ממש כשם שעשה אותו דיוקן ביצירתו של אוסקר ויילד.

אפקט דוריאן גריי יכול להסביר גם את יכולתנו לזהות אנשים בעלי נטייה לרגזנות, ולחלופין, לרוח טובה: קווי המתח והצחוק ניכרים על הפנים גם בשעת מנוחה. יש בכך גם כדי להסביר מדוע נטען כי בני זוג נעשים דומים זה לזה עם הזמן; הם משקפים זה את הבעות פניו של זה במשך עשורים.

אגרסיביות | יג"ר אינדקס

הדבר הזה מעלה שאלה אחת חשובה: האם הפנים שאיתן אנו נולדים משפיעות על האופן שבו אחרים רואים אותנו, דבר המשפיע בתורו על התנהגותנו? זו שאלת מפתח בנוגע לסוגיית הזהות, ויש לה חשיבות מכרעת מבחינת גברים עם תווי פנים מסוג מסוים שעוד רגע נגיע אליהם.

שריל מקורמק, נוירו-מדענית מאוניברסיטת ברוק בקנדה, האזינה לפני כמה שנים לתוכנית רדיו שעסקה בהשפעות הטסטוסטרון על גודל הגולגולת אצל זכרים בתקופת ההתבגרות המינית. בהשפעת ההורמון, פניהם של גברים מתרחבות באופן יחסי לגובה הפנים, ובלי קשר לגודל הגוף. יג"ר (יחס גובה-רוחב) הוא היחס שבין המרחק מעצם לחי אחת לשנייה לבין המרחק מן השפה העליונה עד אמצע המצח. יג"ר של 1.9 ומעלה נחשב גבוה.

מקורמק המסוקרנת ועמיתיה, הפסיכולוגית קתי מונדלק והדוקטורנט ג'ון קאר, ביקשו לבדוק אם יג"ר גבוה עשוי לשמש סמן ביולוגי לאגרסיה, הקשורה גם היא לרמות גבוהות של טסטוסטרון. הם ביקשו ממתנדבים להתבונן בתצלומי פנים של זכרים לבנים ולנחש מי מהם שש אלי קרב.

התוצאה מפתיעה: לא זו בלבד שהנבחנים במחקר הצליחו לקבוע במדויק מי נוטה לאגרסיביות על בסיס התמונה לבדה, אלא שנדרשו להם רק 39 מילי-שניות מול התמונה כדי לעשות זאת: אלה היו הגברים עם היג"ר הגבוה ביותר. משתתפי במחקר לא ידעו זאת, אבל אלה היו גם הגברים שזכו לציונים הגבוהים ביותר במבחן אגרסיה המודד כמה פעמים שחקן גונב נקודות מן היריב, אף שהוא עצמו אינו מרוויח מכך דבר. אגב, נשים עם יג"ר גבוה נתפסות כאגרסיביות יותר אף שלמעשה אינן כאלה - כפי הנראה משום שפרץ הטסטוסטרון המשפיע על תצורת הגולגולת רלבנטי לגברים בלבד.

רוחב הפנים של גברים קשור גם לנטייתם להוליך שולל. מייקל הייזלהאן, כיום פרופסור למינהל עסקים באוניברסיטת ריברסייד, גילה עם עמיתתו איליין וונג כי נטייתם של גברים בעלי יג"ר גבוה לשקר כדי להגדיל את רווחיהם הייתה גדולה פי שלושה מזו שהפגינו חבריהם צרי הפנים.

הפסיכולוג ג'פרי ואלה ועמיתיו באוניברסיטת קורנל ביקשו לבדוק את יכולתם של אנשים לזהות פושעים על סמך מראה פניהם בלבד. הם הכינו תמונות תקריב של פני גברים לבנים מגולחים בשנות העשרים לחייהם, וביקשו מן המתנדבים לזהות את הרוצחים, האנסים, הגנבים, הזייפנים, את סוחרי הסמים וכן הלאה. גברים ונשים גם יחד הצליחו להבדיל בין אסירים לבין אנשים שאינם פושעים, ועשו זאת ברמת דיוק העולה על ניחוש גרידא - אך מעניין לציין שלא הצליחו להבדיל בין פושעים אלימים לפושעים שאינם אלימים. אפשר אולי לצפות שיהיה קל יותר לזהות את האלימים שבין הפושעים, אך העובדה היא שאנשים המבצעים פשע מסוג אחד מועדים יותר לבצע גם פשעים אחרים. את הגבול שבין פושעים אלימים לפושעים שאינם אלימים אפשר אולי לשרטט במעבדה, אבל בעולם האמיתי קשה יותר להתחקות אחריו. מוטב להיות ערים לכל סממן של פוטנציאל קרימינלי.

יחד עם זאת, זיהוי פושעים על סמך פרופיל פנים אינו כלי אמין במיוחד, בין היתר בגלל שיעורם הגבוה של זיהויים שגויים: "המשתתפים שלנו נטו ללכת על בטוח והעדיפו לטעות לחומרה", מסביר ואלה. אף על פי כן, סוג מסוים של פושעים לא זוהה פעם אחר פעם: אנסים. נשים שהתבוננו בפניהם של אנסים מורשעים חשבו (בניגוד לגברים) כי מדובר בתמונות של אנשים שאינם מועדים לבצע כל פשע. פניהם היו בלתי מאיימות, לפעמים אפילו אטרקטיביות, ולא התאימו לסטריאוטיפ. ייתכן שיש סיבה להטיה הזו: גברים שנראים אגרסיביים או מסוכנים אולי יתקשו לפתות קורבנות פוטנציאליים למצבים שבהם עלול להתבצע אונס.

לא קשה לשער שרמות טסטוסטרון גבוהות עלולות להוביל לנטייה אגרסיבית, אולם גם לסביבה ולניסיון יש אולי הכוח להשפיע על תווי הפנים באופנים דקים אך משמעותיים: כך למשל, אנשים יכולים להפגין ארשת מעט עקומה לאחר שנים של הבעות פנים א-סימטריות. ואם להיות מדויקים יותר, ייתכן שאנו יכולים לזהות רמז להבעות כעס, ושהן יכולות להוביל אותנו למסקנות אחרות על אופיו של האדם.

לראיה: מחקר שנערך באוניברסיטת פרינסטון מצא כי יש קשר בין הבעות הכעס לבין אי-מהימנות. שלא במפתיע, כעס מגדיל את היג"ר (מגביה את השפה העליונה ומנמיך את המצח), וכעס כרוני עלול להיוותר חקוק בפנים. גם ביצוע של מעשי אלימות או אגרסיה עשוי לשנות את פניו של המבצע בדרכים שניתן להבחין בהן. הפסיכולוג ואלה מעריך כי התנהגות כזו חושפת את מבצעיה לרמות גבוהות של טסטוסטרון ושל הורמון הלחץ קורטיזול, וכי ייתכן שאנו מבחינים בהשפעתם של ההורמונים האלה על גון העור ועל צורתו. אפקט דוריאן גריי מכה שנית.

עם זאת, ואלה מבקש להזהיר: "גם אם יש שמץ של אמת בקשר שבין יג"ר להתנהגות, עצם ההנחה שהוא קיים עלול להוביל להנחות שגויות באשר לאנשים שאינם נוטים לאגרסיביות או למרמה - והנחות שגויות כאלה עלולות להפוך לנבואה שמגשימה את עצמה, ומאששת כביכול את הקשר שבין מראה חיצוני להתנהגות". לדוגמה, אדם בעל פנים גבריות, שרגיל ליחס של פחד או של יראת כבוד, עשוי ללמוד שהתנהגותו הנלוזה משתלמת. ייתכן גם שיפגין נטייה ניכרת יותר לשקר או לרמות, משום שהסביבה תצפה ממנו לעשות זאת. אפשר לכנות זאת אפקט דוריאן גריי חיצוני.

מנהיגות | איך נראה קפטן?

לרמות טסטוסטרון גבוהות יש שני פנים. מכאן, פניו של רמאי נכלולי ואגרסיבי; ומכאן, פניו של מנהיג חזק ורב יכולת. שני הסטריאוטיפים הללו באים לידי ביטוי בחקר תפיסת הפנים.

תווים עזים למראה נפוצים בקרב מנהיגים בעולם העסקי. למשל, וונג והייזלהאן ניתחו את דיוקנאותיהם של 500 מנהלי חברות ומצאו כי חברות שבראשן עמדו גברים עם יג"ר גבוה השיגו תוצאות פיננסיות טובות מאלה של חברות שבראשן עמדו גברים עם יג"ר נמוך. גם הסטודנטים שהשתתפו בניסויים של אמבדי ורול הצליחו לנחש אילו פנים שייכות למנכ"לים מרשימת הפורצ'ן-1,000 ולשותפים-מנהלים בפירמות משפטיות רווחיות במיוחד, ועשו זאת אך ורק בהתבסס על מידת הדומיננטיות שנשקפה מן התצלומים.

מנהיגים בעלי פנים גבריות אולי נראים כבעלי יכולת ביצועית מרשימה יותר, אך האם הם באמת כאלה? ייתכן שהחברות הרווחיות ביותר פשוט שוכרות אנשים בעלי מראה דומיננטי - עניין שיש לו חשיבות תדמיתית. אפשרות סבירה לא פחות היא נבואה המגשימה את עצמה: ייתכן שהורים ומורים מטפחים גברים כאלה ומייעדים אותם לתפקידי הנהגה מאז ילדותם, ולכן הם רואים את עצמם ככאלה, וכך רואים אותם גם אחרים.

בהתייחס לנשים, יש נטייה לכרוך יחד יכולת ביצועית וחן חיצוני. שון רוזנברג, איש מדעי המדינה מאוניברסיטת אירוויין בקליפורניה, הכין שתי תמונות קמפיין מדומות של אותה אישה. באחת היא באיפור עשוי היטב, באחרת היא מפגינה מראה מרושל. בין שהאישה המדוברת הוצגה כמועמדת דמוקרטית ובין שהוצגה כרפובליקאית, היא זכתה ב-56% מן הקולות עם התמונה המחמיאה. במחקר אחר, שכלל גם הוא מועמדים פוליטיים בדויים, ביקש רוזנברג מן הנבחנים לדרג תמונות דיוקן של מועמדים לפי מידת היכולת הביצועית שניתן לייחס להם על סמך הופעתם. המאפיינים שסיפקו למועמדים יתרון היו עיקול ניכר של העפעף העליון, שפתיים דקות, גבות דקות, פנים רחבות - ותבנית V של השיער ברום המצח.

ייתכן שפניהם של המנהיגים הנבחרים תלויות גם במצב. מחקר שנערך באוניברסיטת אברדין בסקוטלנד מצא כי אנשים שהתבקשו לבחור נשיא בהקשר של תקופת מלחמה ביכרו את פניו של ג'ורג' וו' בוש, ומצאו כי הן גבריות יותר; ובהקשר של תקופת שלום ביכרו את פניו של ג'ון קארי, ומצאו כי הן אינטליגנטיות יותר.

ככלל, נדמה שההטיות שלנו באשר למראה הרצוי למנהיג הן עניין מולד, ולכל הפחות דבר שנלמד בגיל צעיר מאוד. במסגרת ניסוי שהתקיים בשווייץ הוצגו בפני ילדים תצלומי דיוקן של מועמדים פוליטיים אמיתיים, והם התבקשו לומר מי מן השניים יעדיפו בתור קפטן בספינה שלהם. יותר מ-70% בחרו במועמדים שאכן זכו בבחירות.

התנהגות | פרדוקס הבייביפייס

מה אומר כל זה עבור אלה מאיתנו שלא ניחנו במראה סמכותי? מה באשר לגברים עם פני תינוק? פניהם העגלגלות והצעירות למראה הן היין אל מול היאנג של הפנים הגבריות למראה. הם נתפסים כאנשים רכים, קלים לשכנוע, חסרי יכולת, כנים במידה מזיקה.

לזלי זברוויץ', פסיכולוגית מאוניברסיטת ברנדייס, גיבשה עם עמיתיה תיאוריה הגורסת כי נערים בעלי פני תינוק יבקשו לנתץ את הציפיות האלה מהם. בהסתמך על נתונים ארכיוניים, ובהם תמונות של גברים כאלה במרוצת הזמן וכן מידע באשר למצבם הסוציו-אקונומי ובאשר לגזע, לציונים ולנתוני ה-IQ שלהם - היא מצאה שההנחה נכונה, אך ביטוייה מורכבים.

נערים בעלי פני תינוק שהיו לבנים, בני המעמד הבינוני או בעלי IQ גבוה, ביקשו לפצות על הציפיות האינטלקטואליות הנמוכות שתלו בהם בגלל מראם הילדותי, ושאפו לציונים טובים. ואולם, אלה מביניהם שהגיעו ממשפחות עניות ולא הצטיינו במבחני ה-IQ היו מועדים יותר לפצות על מראם בהתנהגות אסרטיבית, עוינת ואפילו פלילית - בייחוד נמוכי הקומה שבהם. האם היו פני ההיסטוריה שונים אילולא היה ג'ורג' "בייבי פייס" נלסון, מהמאפיונרים הקשוחים ביותר של המיתון הגדול, נולד בשכונות העוני של דרום שיקגו? לעולם לא נדע. אין להפריד את התורשה מהסביבה - את הביצה מהתרנגולת. הפנים שאיתן אנו נולדים משקפות את האישיות ומעוצבות בכוח הניסיון, המשקף בתורו את האופן שבו רואים אותנו.

נקודת כשל אחרת של תפיסת הפנים עולה מתוך מחקרה של זברוויץ' בעניין רמאות. היא ועמיתיה ביקשו ממתנדבים לדרג את מידת מהימנותם של אנשים בהתבסס על תמונות דיוקן שצולמו במהלך חייהם, והשוו את הציונים שקיבל כל פרצוף לציונים שקיבל בעליו במבחני אישיות. הם מצאו כי את מידת המהימנות של גברים ניתן לצפות כבר בגיל צעיר, אך לא כן את זו של הנשים. נשים שהיו הגונות פחות בנעוריהן נתפסו כבעלות מראה הגון יותר בבגרותן, גם אם לא היה לכך כל בסיס בהתנהגותן. הנשים הללו יכלו לשפר את הופעתן באמצעות תכשירים קוסמטיים ותספורות - ואפקט ההילה הבטיח שייראו מהימנות יותר. "סביר יותר למצוא נשים בלתי מהימנות שנראות מהימנות מאשר גברים כאלה, משום שלנשים יש פחות כוח שיאפשר להן להשיג את היעדים שלהן באמצעים אחרים", משערת החוקרת.

נטיות השיפוט שלנו עלולות להתנקם בנו. הערך הרב שאנו מועדים לייחס למראה אטרקטיבי עלול לגרום לנו לבחור מנהיגים גרועים ולשכור עובדים גרועים בהנחה שהם כנים, מוכשרים ונבונים יותר מכפי שהם באמת. הקישור בין יכולת ביצוע לבין דומיננטיות עלול למנוע מאיתנו את האפשרות לעודד סגנונות מנהיגות מכילים ושוויוניים יותר. הנטייה לזהות חריגה מן המאפיינים המיניים הנהוגים כעדות להומוסקסואליות מגבילה את יכולתנו להתבטא; והנטייה לזהות גברים רחבי קלסתר כאגרסיביים אינה רק בלתי מדויקת, אלא גם עלולה למנוע מאיתנו להבחין בהיבטים אחרים של אישיותם. כל זה דן אותנו להידרדר לשטחיות.

שיפוטי בזק של פנים מתבצעים באזור עתיק של המוח, המתמחה בהגנה עצמית. יישום גורף מדי של השיפוטים האלה מאיים להפוך את מנגנון ההישרדות הזה למקור של דעות קדומות אוטומטיות. חמלה, הגינות וקבלת החלטות רציונלית מתאפשרות רק כאשר נכנסת לתמונה פעולתה של האונה הקדם מצחית האיטית והצעירה יותר.

יש לנו מה ללמוד מאחד מן האמריקן איידולז הראשונים, אברהם לינקולן. פניו של משחרר העבדים מעמידות אתגר של ממש בפני הדעות הקדומות שלנו. יש לו יג"ר של 1.9, שהוא סממן של דומיננטיות ושל סמכות, אף שנודע דווקא במהימנותו המופלגת. אפקט ההילה לא שיחק לטובתו. מאז ילדותו היה לו עור פנים צהבהב ומחורץ, שהעיד על בריאותו הירודה. פניו היו א-סימטריות להפליא, וחלקן השמאלי הידלדל. שמועות על דיכאון כרוני נשזרו ברכילות על סיפור אהבה רב שנים שלו עם גבר אחר. אילו היה מועמד לנשיאות כיום, היו המצלמות מתמקדות בפניו, ואנו היינו השופטים. השאלה בעינה עומדת: האם היינו נותנים לו צ'אנס?

הסתכלו על הקנקן, אבל בזהירות

המומחים מסבירים על כוחם ההרסני של סטריאוטיפים

"שיפוטי בזק יעילים במיוחד בשעת מגע עם זרים ובמפגשי פתע", אומרת החוקרת שריל מקורמק מאוניברסיטת ברוק בקנדה. "התפתחנו עם נטייה לשפוט לחומרה, לצורך זהירות, משום שהדבר הפך את המגעים החברתיים עם זרים לבטוחים יותר וסייע להימנע ממחלות, מזיווגים בלתי הולמים וכן הלאה. אני צריכה להזכיר לעצמי ששיפוטים כאלה מוצלחים בשביל קבוצות, אבל לא ממש עובדים ברמת הפרט. אנחנו לא צריכים לשפוט את הקנקן, אבל יכולים לשפוט חנות כלי בית".

למעט מצבים מסוכנים, שבהם שיפוטי בזק יכולים להועיל, הפסיכולוגית לזלי זברוויץ' מאוניברסיטת ברנדייז מקווה שהמחקר שלה יעודד אותנו לא להיחפז לחרוץ משפט: "הידיעה שהרושם הראשוני אולי מושפע מנטייה להכללה מוגזמת, תוכל אולי להזכיר לאנשים שכדאי לאסוף עוד נתונים לפני שהם מגיעים למסקנות לגבי אחרים".

החוקר ניקולס רול מאוניברסיטת טורונטו, לעומת זאת, מזכיר לנו שיותר מדי מידע עלול דווקא לפגוע במידת הדיוק שלנו: "יש סיבה לתחושות האלה, והן מגיעות מהתת-מודע. אני נותן להן לעלות ואז בוחן אותן. אם אני מרגיש מעט חשדני, אולי אבין שהמקור לתחושה הזאת הוא בתווי הפנים. אמנם מדובר בראיות אנקדוטיות, אבל הסתמכות על האינטואיציה הובילה אותי בכיוון הנכון לא פעם ולא פעמיים".

תשובות למבחן העצמי

1. מארק דוטרו, רוצח סדרתי ופדופיל, שהורשע ברצח ובאונס של שש ילדות בבלגיה בשנות ה-90

2. אוסאמו שימומורה, זוכה פרס נובל לכימיה על גילוי חלבון שיכול לסייע בריפוי מחלות

3. סטיבן גריפיתס, "קניבל החץ-וקשת", צעיר בריטי שהודה ברצח ובהתעללות בשלוש פרוצות

4. סוזן סמית', אמריקאית שמרצה מאסר עולם לאחר שהורשעה ברצח שני בניה ב-1994

5. נלסון מנדלה, לוחם החירות הדרום אפריקאי, זוכה פרס נובל לשלום, שהוביל לסיום האפרטהייד במדינה והנהיג אותה שנים לאחר מכן

6. ברונו סראטו, שף ובעל מסעדה שיזם פרויקט אדיר ממדים בארצות הברית להאכלת ילדים עניים

7. תומס טרנסטרומר, משורר וסופר שבדי, זוכה פרס נובל לספרות לשנת 2011

8. דניס ריידר, ידוע כ"חונק ה-BTK", שרצח עשרה אנשים בקנזס בין שנות ה-70 לשנות ה-90

9. וודנה בוטס, פעילה חברתית אמריקאית שיזמה פרויקט שיעורי לאומי של שחייה למיעוטים ולעניים