סופה של כהונת נצח

אפשר להבין מדוע סיום העסקתו של הסטטיסטיקן הממשלתי, פרופ' שלמה יצחקי, תפס את הכותרות השבוע. פיטורים באמצעות דואר-אלקטרוני הם סיפור מרגיז, גם אילולא היה מדובר באישיות בכירה כל-כך. לא חשובה גם העובדה שכהונתו אמורה הייתה להסתיים כבר לפני שנה וחצי, והוארכה מספר פעמים כי טרם נמצא לו מחליף.

עם זאת, יש דווקא משהו מנחם בעובדה שלפחות במקרה של הסטטיסטיקן הממשלתי, כהונתו אינה לנצח. בתום תקופת החוזה רשאים הממונים עליו להגיד לו: זה לא אתה זה אנחנו, זה לא אנחנו זה אתה, ולהיפרד כידידים. או לא כידידים. כשמדברים על היעדר "משילות", מיד חושבים על שיטת הממשל בארץ, על קואליציות ועל סחטנות פוליטית, גם כשראש הממשלה הנוכחי נהנה מיציבות כמעט חסרת תקדים. אלא שהיעדר משילות נובע בראש ובראשונה מחוסר היכולת לפטר בהרבה מקרים פקיד או מנהל, בין אם הוא זוטר ובין אם הוא בכיר.

הסיטואציה הזו מוכרת מאוד במערכת הבריאות. בניגוד לכהונה הקצובה של הסטטיסטיקן הממשלתי, מנהלי בתי-החולים הממשלתיים מתמנים באמצעות ועדה שרוב חבריה הם רופאים בכירים; ומרגע שנתמנו איש לא יכול להזיז אותם מכיסאם. צריכה להיות שערורייה בקנה-מידה חסר תקדים כדי שמנכ"ל משרד הבריאות או השר הממונה ידיחו מנהל כזה, אף שבתי-החולים הממשלתיים נמצאים בבעלות המדינה.

עכשיו נסו לדמיין באיזה עוד מקום, לבעלי השליטה ולדירקטוריון אין יכולת אמיתית לפטר מנהל שכפוף להם.

למעשה, שערורייה בקנה-מידה חסר תקדים דווקא כן אירעה לפני כשנה וחצי: מנהלי בתי-החולים הממשלתיים במרכז ובחיפה הכריזו הלכה למעשה על מרד, כשהתסיסו את הרופאים המתמחים נגד ההסכם שהתגבש באותם ימים בין המדינה להסתדרות הרפואית. זכורה במיוחד תמונתו של פרופ' גבי ברבש מנהל בית-החולים איכילוב בתל-אביב, כשהוא יוצא אל עבר הרופאים המפגינים עם מגאפון בידו, ומודיע להם כי איש לא יכול לחייב אותם בהחתמת שעון נוכחות.

בית-החולים רמב"ם, בניהולו של פרופ' רפי ביאר, כיכב גם הוא בתקשורת באותה תקופה. כשמנכ"ל משרד הבריאות, פרופ' רוני גמזו, ביקש מכל מנהלי בתי-החולים להעביר לידיו את מכתבי ההתפטרות של המתמחים, התברר כי ממש באותו יום המכתבים שאופסנו בהנהלת בית-החולים הוחזרו לנציגי המתמחים כדי שבמשרד הבריאות לא ישימו עליהם חלילה יד. זמן קצר לאחר מכן התחוללה ברמב"ם דרמה נוספת: עשרה רופאים בכירים הודיעו כי הם מתפטרים מתפקידם, כמחאה על ההסכם.

במשרד הבריאות החליטו, בצדק, שלא להתרשם מהמהלך, וביקשו מהנהלת ביה"ח לקבל לאלתר את התפטרותם. אלא שאז אותם מנהלים נעלבו עד עמקי נשמתם, ובוועד הרופאים איימו בשביתה. מה עשתה הנהלת בית-החולים? סירבה לדרישה של משרד הבריאות. הרי איזו חוצפה זאת שמבקשים מהם לפטר את המתפטרים.

גם בבית-החולים שיבא-תל-השומר לא נשמעים למשרד הבריאות, בלשון המעטה. המנכ"ל זאב רוטשטיין אמר לאחר ההסכם שנחתם עם ההסתדרות הרפואית, כי "מרחו את המתמחים וירקו להם בפרצוף". כאילו כל זה לא מספיק, הוא התראיין לגלי צה"ל וירה חיצים לעבר סגן שר הבריאות, יעקב ליצמן: "יכול מאוד להיות שאותו מעניין יותר הדיאלוג שלו עם הרופאים המחוזיים על הנושא של מקוואות וראשי מקוואות, מאשר בתי-החולים. אני לא מרגיש אותו כאחד שמשדר לי אמפתיה על הנושא שהוא מופקד עליו מטעם הממשלה". ליצמן לא נשאר חייב, ובראיון ל"גלובס" הטיח: "רוטשטיין שוכח שהוא לא בעל-הבית של בית-החולים שלו, אלא פקיד במשרד הבריאות. הוא אמנם לא מתמחה, אבל עדיין פקיד".

אבל אחרי כל הסאגה הזאת, בטח ניחשתם: שום מנהל לא הוזז מתפקידו. פרופ' ברבש מנהל את בי"ח איכילוב מאז 1993, עם הפסקה של שלוש שנים שבהן כיהן כמנכ"ל משרד הבריאות. כלומר, 17 שנה נטו באותו תפקיד. פרופ' רוטשטיין מנהל שיבא כבר תשע שנים בתפקידו; ופרופ' ביאר "רק" שבע שנים. העובדה שמנהלים בסקטור הציבורי לא מפוטרים כלאחר יד מיטיבה עם הציבור, שכן האינטרס הציבורי הוא ניהול של מנהלים שרואים את טובת הציבור ולא בהכרח את טובתם של מי שמינו אותם.

עם זאת, לא יעלה על הדעת שמנהלי בתי-חולים ממשלתיים ימרדו במשרד הבריאות ויעשו כמעט ככל העולה על רוחם. המהלך לקצוב את הקדנציות של המנהלים לא יפתור את כל הבעיות, אבל זה יהיה צעד אחד בכיוון הנכון.