של מי הדירה מלפני החתונה?

כשע' מראשון-לציון נישא לרעייתו לפני 20 שנה, הוא הביא עימו לנישואים דירה שרכש בעצמו מספר שנים קודם לכן. הדירה הייתה ונותרה רשומה על שמו של ע' בלבד, ובמהלך השנים לא הושקעו בה כספים משותפים, שכן היא נרכשה ללא משכנתא, וכן לא נעשו בה שיפוצים משמעותיים למעט תחזוקה כללית כמו צביעה.

מכאן ניתן להבין את עוגמת-הנפש של ע' כאשר בית המשפט לענייני משפחה פסק בשנת 2010 כי במסגרת גירושיהם של ע' ורעייתו, תקבל הרעיה מחצית מדירתו של ע'.

ע' לא השלים עם רוע הגזירה והגיש ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי. בשנת 2011 ניתן פסק הדין בערעור, במסגרתו קבע בית המשפט המחוזי כי ע' צודק, והדירה כולה הייתה ונותרת בבעלותו הבלעדית גם לאחר הגירושים.

חלפה שנה נוספת, והתיק התגלגל הלאה בערעור שהגישה האישה לבית המשפט העליון, אשר נתן בשבוע שעבר את פסק הדין הסופי (ככל הנראה) בפרשה. בית המשפט העליון החזיר על כנו את פסק דינו המקורי של בית המשפט לענייני משפחה, והשיב את מחצית דירת הבעל לידי האישה.

מבולבלים? לא רק אתם. גם שופטי בית המשפט העליון עצמם אינם תמימי-דעים בפרשה, שעברה במהלך גלגוליה תחת ידיהם של 7 שופטים שונים, אשר נתנו החלטות סותרות, ואף פסק הדין האחרון בעניין זה ניתן ברוב של שני שופטים מול אחד, אשר סבר כי הדירה כן צריכה להשאר בבעלות הבעל בלבד.

השורה התחתונה, במסגרתה האישה קיבלה מחצית מדירה שהיתה שייכת לבעל עוד לפני הנישואים, היא חלק ממגמה כללית של בתי המשפט להרחיב את השיתוף שבין בני הזוג במידה רבה, גם על נכסים שבעבר נחשבו כאישיים כמו מוניטין, וגם על תקופות שקדמו לנישואים.

כך, לדוגמה, בשנת 2010 פורסם פסק דין של בית הדין הרבני הגדול, אשר חילק בין בני זוג מבאר-שבע כספי זכייה בלוטו, בהם זכה הבעל עוד כשהיה רווק.

כעיקרון, על-פי חוק יחסי ממון, בחלוקת הרכוש עם פקיעת הנישואים לא נכללים נכסים שנרכשו על-ידי מי מהצדדים לפני הנישואים, אלא אם התערבבו בנכסים המשותפים. לכן מי שתובע לקבל חלק בנכס שנרכש לפני הנישואים, או בנכס שמטבעו לא הופך למשותף, כמו נכס שהתקבל בירושה או במתנה במהלך הנישואים, הוא זה שצריך להוכיח כי לבעל הנכס הייתה כוונה לשתף אותו בנכס.

כאשר מדובר בדירת המגורים המשותפת המצב שונה, והנטל לשכנע שדירה שנרכשה טרם הנישואים הפכה למשותפת עם השנים הוא קל למדי.

הרציונל העומד מאחורי הפסיקה הוא שהאפשרות לגור בדירה הרשומה על שם אחד מבני הזוג שנים רבות בצוותא, מובילה את בן הזוג שאינו רשום כבעלים להסתמך כלכלית על הנכסים של בן הזוג הרשום.

במילים פשוטות יותר, בן הזוג שאינו רשום כבעלים מרגיש רגוע ביודעו שלמשפחה יש דירה בטוחה לחיות בה, ולכן הוא משקיע את רכושו הפרטי בנכסים אחרים לטובת המשפחה, אשר הופכים לנכסים משותפים. כך נוצר אי-צדק כאשר כל רכושו הפרטי של בן הזוג האחד הופך לרכוש משותף, בעוד שבן הזוג שבבעלותו הדירה שומר על הדירה כרכוש פרטי.

גם אם בית המשפט אינו מודה בכך, התוצאה המעשית של פסיקתו היא שאם בעל הדירה בה התגוררו הצדדים במשותף מתכוון שהנכס ישאר לבעלותו הבלעדית - עליו מוטל הנטל ליידע בכך את בן הזוג, ולהוכיח לאחר מכן כי אכן הבהיר באופן מפורש ומובן שאין לו כוונה לשתף את בן הזוג בבעלות על הדירה. העובדה שהדירה נותרה רשומה על שמו בלבד, ושלא הוסיף את שמו של בן הזוג לבעלות על הנכס אינה מספיקה לצורך כך, והדרך היחידה להבטיח את הבעלות היא לחתום על הסכם ממון אשר יבהיר את כוונת הצדדים בצורה שאינה נתונה לפרשנותו של שופט זה או אחר.

עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לדיני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס".