מסיבת התה של ברק אובמה

ברק אובמה יוכתר בצדק כמנצח הפוליטי הגדול של השבוע, אבל המפסידה הגדולה משמעותית ממנו: המערכת הפוליטית האמריקאית. משותקת, לא מתפקדת, חסרת רסן ואיזונים רוויית שנאה.

הפשרה שהשיג אובמה בעניין ה"מצוק הפיסקאלי", פשרה שגובשה בסנאט ונכפתה על הכאוס הקרוי "בית הנבחרים", חסכה מארה"ב אי-נעימות כלכלית, מכה תדמיתית וירידות חדות מיידיות בוול סטריט. אבל היא "פלסבו", תרופת שווא שלא באמת מטפלת בכלום.

הסיבה העיקרית שהביאה את ארה"ב לקצהו של אותו מושג "מצוק פיסקאלי" היא שהמערכת הפוליטית נותרה חסרת רצון, יכולת וכושר החלטה, ולכן המשברים הבאים הם עניין של זמן קצר (עד המשבר הוודאי בנושא "תקרת החוב" שיפרוץ בסוף פברואר). ארה"ב מתקיימת ממשבר למשבר. המעצמה הגדולה, החזקה והחשובה בעולם אימצה את העיקרון הפילוסופי של האחים מרקס: "מה אכפת לי מדור העתיד? מה דור העתיד אי-פעם עשה בשבילי?"

יותר משהנשיא אובמה ניצח, המפלגה הרפובליקאית הפסידה, וממשיכה להיראות לא רק כמי שלא משלימה עם הפסדיה בבחירות נובמבר 2012, אלא כמי שלחלוטין לא מבינה וחיה בהכחשה ביחס לגורמים לאותה תבוסה. שווה להתעכב על מנגנון ההשמדה העצמית היעיל של הרפובליקאים, שאיפשר אמנם לאובמה להיראות טוב, אבל הוא הגורם המרכזי לכשל המערכתי של הפוליטיקה האמריקאית. הסיפור הזה מתחיל בהיעלמותו של המרכז הפוליטי באמריקה.

במשך עשורים, למעשה עד שנות ה-90, היה במפלגה הרפובליקאית אגף מתון. האגף של נלסון רוקפלר, הנרי קיסינג'ר, רונלד רייגן, ג'ורג' בוש האב, רודי ג'וליאני, ריצ'רד לוגר, אולימפיה סנואו, צ'אק הייגל. עסקאות גדולות שמחייבות חקיקה כלכלית גדולה כללו את השליש המתון של הרפובליקאים והשליש המתון של הדמוקרטים. כך הושגו פשרות ועסקאות ענק שחייבו חקיקה כלכלית נרחבת בשני בתי הקונגרס. מאז הרפובליקאים נעו בהתמדה וברעש גדול לכיוון ימין סהרורי ומתריס.

בתחילה היסוד הדומיננטי היו האוונגליסטים, ולאחריהם "מסיבות התה" והטירוף של ממשלה מינימלית, מסים מינימליים, שירותים מינימליים, אחריות מינימלית. לכאורה אלה כיוונים לגיטימיים ששיקפו מערכת אמונות, ערכים, עקרונות פוליטיים ומדיניות. בפועל זה הפך להסתגרות, בדלנות, שנאת השונה, תיעוב הליברלים, התנגדות להומוסקסואלים, סלידה מאימהות חד-הוריות, התעלמות מצורכי מהגרים היספנים וכל מי שאיננו לבן ופרוטסטנטי.

הרפובליקנים ואמריקה הלכו בשני כיוונים מנוגדים. הקואליציה שבחרה את אובמה ב-2008 ושוב ב-2012 הייתה אנטיתזה למפלגה הרפובליקנית. יתרה מכך, הקואליציה הדמוקרטית הופכת להיות מפלגת "הרוב הטבעי" באמריקה בעשורים הקרובים. זה לא אומר שהרפובליקני לא יוכל לזכות בבחירות. זה רק אומר, בבירור, שאותו רפובליקני יצטרך להיות רפובליקני מזן אחר לגמרי ובעל השקפת עולם והעדפות מדיניות שונות בתכלית ובמהות מהרפובליקני שאנחנו מכירים היום. למשל מושל ניו ג*רזי, כריס כריסטי. כדאי להקשיב למה שהוא ומנהיגי מפלגתו בקונגרס אומרים זה על זה.

ארה"ב במשבר כלכלי מבני מתמשך; כלכלה שעשורים מוליכה עצמה שולל דרך אשראי ללא אחריות ותעלולים פיננסיים מתוצרת וול סטריט. כעת מתרחש שינוי חד ומובהק בתפיסה שלפיה "הממשלה היא הבעיה והשוק הוא הפתרון" - עד כדי היפוכה - והתמורות הדמוגרפיות והתרבותיות שארה ב חווה רק מחזקות את השינוי הזה. לכן אובמה ניצח השבוע.

אובמה ניצח ניצחון גדול בנובמבר 2012. אבל הוא יודע שמנהיגותו בכהונה הראשונה הייתה לא עקבית, לא נחושה, חסרת עמוד שדרה ברור וסבלה מכישלונו בבניית קואליציות בקונגרס המבוססות על תשומת לב ויחסים אישיים.

המפלגה הרפובליקאית במתכונתה הנוכחית לא תאפשר לבנות קואליציות כאלה, ולכן ספק אם ניתן כלל להגיע לעסקאות גדולות שכוללות קיצוצים חדים והעלאות מסים, אבל השקעה עצומה מקבילה בתשתיות, בריאות, חינוך וטכנולוגיה. הגירעון והחוב הפנימי והחיצוני הם בעיה עצומה, אבל חוסר התפקוד והשיתוק של המערכת הפוליטית הם הבעיה הגדולה של אמריקה, ואת זה ניצחון רגעי של אובמה לא יפתור.

 אובמה

alonarsenal@yahoo.com