מי ישלם על ההפסד בפלאפון?

1. בין שלל התגובות לפסיקה התקדימית של בית הדין הארצי לעבודה, מעניינת במיוחד זו של עו"ד בני כהן, שמייצג עובדים רבים שמבקשים להתאגד במקום עבודתם. כהן, אחד הוותיקים בתחומו, אומר דבר מדהים: דווקא החברות הגדולות, החזקות והרווחיות ביותר, מנהלות לעתים קרובות את המלחמות הגדולות, המתישות, ובחלק מהמקרים גם המכוערות ביותר, כנגד מימוש חופש ההתאגדות של עובדיהן.

משרדו של כהן מייצג, למשל, את עובדי כלל ביטוח, שמהרגע הראשון חטפו מבול על הראש מהמנכ"ל שי טלמון, כשאלה החלו להתארגן. טלמון עשה כמעט את כל מה שבית הדין אמר השבוע בקול צלול שאסור לעשות.

בין היתר, הוא שלח לעובדים איגרת שמבשרת להם כי ההצטרפות להסתדרות עלולה למוטט לא רק את החברה, אלא את ענף הביטוח כולו; מנהלים בחברה עברו עובד עובד והפעילו לחץ לביטול הצטרפותם לארגון; צלמי וידיאו נשלחו לתעד את הפגנות העובדים ואת פעילותם של אנשי הוועד; שליח מיוחד הגיע לביתו של איש ועד בשעת ערב מאוחרת כדי למסור לו באופן אישי הזמנה לשימוע. אפשר היה למסור לו את הזימון במשרד, אבל הרבה יותר אפקטיבי לעשות את זה כשהאישה והילדים בבית.

אם כלל ביטוח נחשבה עד לקיץ האחרון כסמן ימני למעסיק שמבקש לבלום בכוח את ההתאגדות של עובדיו, הרי שהנהלת פלאפון בראשות המנכ"ל גיל שרון והיו"ר שאול אלוביץ' גנבה מהר מאוד את ההצגה. לא זכור עוד מקרה שבו ההתנגדות למהלך ההתאגדות של העובדים נעשתה בצורה כל-כך בוטה, בלי ניסיון אפילו להתנהל באופן מתוחכם.

"גלובס" חשף, למשל, כי האתר שהוקם כנגד ההתארגנות, לכאורה באמצעות עובדים אותנטיים, רשום על-ידי הפרסומאי של פלאפון בכבודו ובעצמו. הנהלת פלאפון נעה כל העת בין המקל לגזר: פעם מפעילה כוח לביטול ההצטרפות לארגון תוך גרירת רכבים של אנשי ועד מתוך חניית בניין ההסתדרות, ופעם מעניקה טובות הנאה לכאורה באמצעות הגדלת השי לחג, חלוקה של טלפונים חכמים ועוד מטעמים שלא נראו קודם גם בימים שבהם הרווח היה כפול.

2. מול פלאפון וכלל ביטוח ישנם גם מעסיקים אחרים. יהודה ישראלי, שם דמיוני מאחורי סיפור אמיתי, הוא מנכ"ל של ארגון בינוני שמתהלך מזה שנים בין רווח זעיר להפסד פחות זעיר. הוא לצורך העניין המעסיק הנורמטיבי. ככזה, הוא מבקש ליידע את עובדיו כי הוא אמביוולנטי בנוגע למהלך ההתאגדות, כי לדעתו ועד שיחתור לתוספות שכר ולמנגנוני העסקה קשיחים יותר עלול לפגוע בחברה. עצמון נחשב למנהל דעתן אך פתוח, והוא משוכנע שאם ישגר מייל בודד לעובדיו בעניין, ללא הפעלת לחץ, לא יהיה בזה שום דבר פסול.

הבעיה היא שבית הדין הארצי לעבודה לא יכול לפרסם פסק דין עקרוני אחד בעניינו של גיל שרון, ופסק דין אחר בעניינו של מידן עצמון. וככה הגענו לפסיקה השבוע: מעסיק גדול, חזק, שהולך בכל הכוח, פוגע לא רק בעובדים שלו - אלא קודם בחבריו המעסיקים.

כל ניסיון של נשיאת בית הדין נילי ארד לקבוע כללים של מותר ואסור, כאלה שיתאימו אולי למידן עצמון, ינוצלו לרעה על-ידי גיל שרון ודומיו. על זה בדיוק דיבר היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, בחוות הדעת שהגיש לבית הדין, שלפיה אי-אפשר להחזיר לאחור התבטאות קשה של מעסיק כנגד התאגדות עובדיו. במקרה כזה הנזק כבר נעשה, ולא יעזור לעובדים לרוץ לבית הדין ולהתלונן בדיעבד.

ארד, כמו וינשטיין, החליטה למעשה שלא לאפשר כל תחום אפור. האם זה בלתי מידתי? בג"ץ יצטרך להכריע בסוגיה הזו, אבל כבר היום יש מסקנה אחת ברורה: הגישה הכוחנית של הנהלת פלאפון ושל יועציה המשפטיים, אשר חלד וסיגל פעיל, הפסידה. בדרך הפסידו גם המעסיקים הנורמטיביים יותר, שבפעם הבאה אולי ישכילו לגנות בקול צלול את אלה שגורמים להם לנזק.