משימתו של פפרמן

למרות המגבלות הברורות, נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה היו ויישארו מרכיב קריטי בקביעת המדיניות הכלכלית-חברתית של ישראל בכלל, ושל מדיניות הדיור בפרט. לפיכך, הצבתו של סטטיסטיקאי חדש, פרופ' דני פפרמן, בראש המערכת, היא הזדמנות לא רעה לרענון וחשיבה מחדש.

הפער הבולט ביותר בין מצבו של האזרח הקטן לבין נתוני הלמ"ס היבשים נוגע כמובן למחירי הדיור. אחת הסיבות לכך שנגיד בנק ישראל יכול להיות אדיש יחסית לנסיקת המחירים היא שמדד המחירים לצרכן משקלל מאז 1999 רק את השינוי במחירי השכירות - שלא התקרב לזינוק במחירי הדירות. אבל כל עוד השכירות אינה פתרון ממוסד לטווח ארוך, לא יעלה על הדעת שיוקר הדיור האמיתי יישאר בחוץ - גם אם זה יחולל שמות בנתוני האינפלציה.

במקביל, הגיע הזמן לגעת סוף סוף במבחן העושר. רק במארס האחרון אמר שלמה יצחקי, הסטטיסטיקאי הפורש, כי "בארץ, מדידת עושר היא לצרכי תעמולה, לכותרות. אם יבצעו לפיה מדיניות זה יהיה אסון". חלוקת העשירונים המפורסמת מתבצעת לפי דירוג ההכנסה, למרות שברור ליצחקי ולכל בר דעת שהעשירים הגדולים מרווחים בדרך כלל בעיקר מההון ומהנדל"ן שברשותם. זה עובד גם להפך, כמובן, שכן עני ללא דירה אינו דומה לעני בעל דירה משלו.

השינוי מתבקש ואפשרי. להערכת יצחקי עצמו, מדידת עושר מלאה - זרמים שוטפים ומלאי הון - תעלה למדינה פחות מ-4 מיליון שקל. אבל מה שהוא לא יכול היה לעשות בעצמו, בגלל כוחו המוחלש בסיום כהונה (יצחקי, בנבואה שהגשימה עצמה, אמר אז כי "מחליטי החלטות לא אוהבים נתונים. בכל העולם מעיפים סטטיסטיקאים כמו זבובים"), יכול לעשות פפרמן. בהצלחה.