האדריכל דן איתן: "יד הנדיב נענעה את מערכת בתי המשפט"

היום (ב') אמור היה להתקיים בבית משפט המחוזי בירושלים דיון ראשון בתביעה נגד קרן רוטשילד והחברה הבונה את המבנה החדש של הספרייה הלאומית בירושלים. התביעה, שאותה הגיש עו"ד יהודה רסלר בשם מרשו, האדריכל ד"ר רפי סגל, מבקשת להכריז על סגל כזוכה בתחרות תכנון הספרייה וכן להוציא צו מניעה להתקשרות עם כל אדריכל אחר למטרה זו.

שלב זה בתחרות תכנון הספרייה, המתגלגל עתה לבית המשפט, החל בהודעה לעיתונות שהפיצה יד הנדיב ב-12 בספטמבר, ו"גלובס" היה הראשון לפרסמה. בהודעה נמסר כי האדריכל הישראלי רפי סגל נבחר לתכנון הספרייה הלאומית, בתום תחרות בינלאומית לבחירת האדריכל שיתכנן משכן חדש לספרייה הלאומית".

התחרות לבחירת אדריכל לספריה הלאומית הייתה מהלך אדיר שהתגייסו אליו 80 אדריכלים מקומיים, ובשלב מתקדם הצטרפו אדריכלים מהצמרת הבינלאומית של המקצוע, שהוזמנו להגיש הצעות.

בצוות השופטים שבחרו בהצעה הסופית ישבו 6 אדריכלים בעלי שם עולמי. לדברי מקורבים לשופטים, שסירבו להיות מצוטטים, ההצעה שנבחרה בלטה באיכותה על פני ההצעות האחרות, ונשאה "מסר אחר ויוצא דופן", שתמך וזירז בבחירתה פה-אחד. יד הנדיב אישרה ל"גלובס" כי תוכנית סגל אכן הייתה המתאימה ביותר לדעת השופטים.

חודש וחצי אחרי ההודעה על הבחירה, ב-25 באוקטובר, התקיים ערב גאלה במשכנה הנוכחי של הספרייה בירושלים. באירוע הנוצץ התייצב על הבמה דוד בלומברג, יו"ר דירקטוריון הספרייה הלאומית, ודיבר על התוכניות לבניין החדש. הוא האריך לספר בשבח התוכניות והרחיב בדבר השיפור הגדול לספרייה ולתועלת הציבור בדירה החדשה.

את נאומו המחמיא והנלהב סיכם יו"ר הספרייה בהצהרה כי הוא מאמין שהבניין יושלם בתוך 5 שנים, ובתקווה שיוכל להזמין את כל הנוכחים הנכבדים להנחת אבן-הפינה של המבנה, כבר בשנה הבאה.

והנה, לא חלפו אלא כמה שבועות מההבטחה המרגשת של בלומברג לקהל גדול שכלל את סלתה ושמנה של הארץ, והקלפים נטרפו. ב-6 בדצמבר קיבל סגל מכתב שבו נמסר לו כי לא הוא יתכנן את הספרייה הלאומית של ישראל. על המכתב היו חתומים גידי בארי וצבי יוכמן, כדירקטורים של החברה לבנייה של הספרייה הלאומית.

תקציב המיזם להקמת הספרייה הלאומית הוא 100 מיליון דולר - 75 מיליון מיועדים להקמת המבנה ו-25 מיליון להנגשת תוכן דיגיטלי. המימון של הפרויקט הוא תרומה שתגיע בעיקרה מקרן רוטשילד, מייסודה של "יד הנדיב" שבה שולטת משפחת רוטשילד היהודית שבאנגליה.

מכנרת ועד הכנסת

זו אינה הפעם הראשונה שבה מיזם להקמת מבנה לאומי ממומן על-ידי יד הנדיב ונקלע לסערה בעקבות תחרות לתכנונו.

משפחת רוטשילד ייסדה בארץ עסקי יין תחת השלטון העות'מני ומימנה את הקמת חוות כנרת בראשית המאה ה-20, הזכורה ממרד הפועלים הראשון בפלשתינה נגד פקידי הברון. לימים, עם הקמת המדינה, מימן הונה האדיר של המשפחה, שבראשה עומדים הלורד והברונית היושבים בלונדון, מפעלים רבים ובהם הקמת מבנה בית הרשות המחוקקת - בניין הכנסת (בשנות ה-50) ומעונה של הרשות השופטת - בית המשפט העליון (בשנות ה-80). שני מיזמי ענק אלו לוו בשערוריות שהיו קשורות לבחירת האדריכלים המתכננים. עתה, כך נדמה, מתרגשת שערורייה שלישית, הפעם - סביב בניית מוסד לאומי לא פחות וציבורי אף יותר - הספרייה הלאומית.

במקרה הראשון, בניין הכנסת, התנהלה התחרות בשיתוף אגודת האדריכלים ולפי התקנון שלה. למרות זאת, עוררו תוצאותיה זעם וקוממו את הציבור בארץ. ביקורת הופנתה כלפי הרמה הנמוכה של השופטים, אשר לדברי המבקרים, גרמה לבחירה באדריכל לא ראוי ובתוכנית שלא שיקפה בסגנונה את מדינת ישראל הצעירה.

בלחץ אגודת האדריכלים שהופעל על המזמין (הכנסת) והמממנים (יד הנדיב) מונתה בזמנו ועדה ציבורית שבדקה את מהלך הבחירה באדריכל ובתוכנית. היא אמנם לא המליצה לבטל את תוצאות התחרות, אך קבעה שיש לצרף לזוכה, האדריכל יוסף קלארווין, שותף. בצירוף מקרים עגום, האדריכל שהכתיבה הוועדה הלך לעולמו ומנהל הפרויקט פוטר. מי שצורף לבסוף לקאלרווין היה האדריכל דב כרמי, מצמרת האדריכלים בישראל. כרמי הציע שורה של שינויים, אך גם הוא הלך לעולמו תוך כדי בניית הבניין. בסופו של דבר הושלם משכן הכנסת בידי קלארווין, אך תוך שינוי מהותי של התוכנית המקורית שהציע.

טעמם המר של התכנון והבנייה של משכן הכנסת נותר בפי כל המעורבים בדבר, לרבות משפחת רוטשילד שתרמה לא פחות מ-1.25 מיליון ליש"ט (כערכם לפני 55 שנה) להקמת המבנה. מקור הכסף היה בעיזבון של בכיר בניה - ג'יימס רוטשילד, בנו של אדמונד, הוא "הנדיב הידוע", ואביו של אדמונד רוטשילד הבן.

זה היה הון-שלטון בסגנון ישן: דוד-בן גוריון הכריז על תרומת הרוטשילדים בישיבה חגיגית של מליאת בית המחוקקים הישראלי ב-1957 ושהמשפחה, אפשר להניח, רוותה נחת מכך. העובדה שאגודת האדריכלים המקומית הצליחה לכופף ולהכתיב מי יתכנן בפועל את הבניין ואיזה סגנון ארכיטקטוני יהיה לו, הסבה להם מן הסתם פחות סיפוק.

בית המשפט מתכופף

את עומק הצלקת שהותיר מפעל בניית משכן הכנסת באנשי קרן רוטשילד ניתן לזהות מקריאת מחקר שנעשה בטכניון ב-2005 וניתח את מפעל הבנייה הגדול השני שמומן בכספי הרוטשילדים - בניית בית המשפט העליון בירושלים.

את המחקר עשה האדריכל יניב פרדו לקבלת מאסטר באדריכלות בפקולטה לבניין ערים. מסקנותיו, על פני 140 עמודים, מתבססות על מכתבים, שרטוטים וחוזים שהופקדו בארכיונים וכן על ראיונות אישיים שערך עם רם כרמי, האדריכל שנבחר לתכנן עם אחותו, עדה כרמי, את בית המשפט העליון.

התכתובות, החוזים והתוכניות שנגעו לבחירת התכנון ולמימון ההקמה של בית המשפט מכספי יד הנדיב, הובילו את פרדו למסקנה בהירה: הדבר שהטריד את אנשי קרן רוטשילד היה "כיצד לשחק את המשחק באופן כזה שיממש את האינטרסים שלהם... אך גם ייראה הגון", כלומר, "כיצד לשלוט בפרויקט על כל שלביו, להיות בעלי הסמכות הבלעדית על התכנון והביצוע ועם זאת לרצות את כל הגורמים... ולהבטיח מראית-עין של התנהלות ציבורית תקינה".

הנה כי כן, משבאו אנשי יד הנדיב להתניע בממונם את מיזם הבנייה הלאומי הגדול הבא במדינת ישראל, הם ביקשו לשריין את השפעתם בתהליך יצירתו. הם לא חפצו שתכנון בית המשפט העליון יחמוק מידיהם כפי שקרה במשכן הכנסת. אלא שכאן ניצבה לפניהם בעיה קטנה: החוק. חובת המכרזים במדינת ישראל מורה על עריכת מכרז פומבי, פתוח ואנונימי בכל שירות הנקנה בכספי ציבור. בכלל זה תכנון בניין בסדר גודל משמעותי כל כך, לא כל שכן בעל תפקיד לאומי מובהק כל כך, כמו בית המשפט העליון.

כך ניצבה הקרן בפני מגבלה שחייבה אותה לערוך תחרות אדריכלית. לפי התקנון, תחרות פירושה קבלת הצעות מכל האדריכלים שעומדים בתנאי סף, מינוי ועדה מקצועית שבוחרת זוכה בין כל ההצעות המוגשות אנונימית, וחתימת חוזה עבודה עם הזוכה שבוחרת ועדת שופטים מקצועית. עם הליך חף מהשפעה התקשתה הקרן להשלים.

לספק "ישראלים"

"קרן רוטשילד ויד הנדיב למדו את הלקח מהכנסת, וביקשו שלא לחזור על טעויות שיוציאו מידם פרויקט שהם מממנים", אמר השבוע האדריכל דן איתן. "כדי להבטיח את האינטרסים שלה, התעלמה הקרן מתקנון אגודת האדריכלים שחייב תחרות שוויונית ואנונימית והמציאה מתכונת חדשה לבחירת אדריכל ותוכנית", מזכיר איתן את השתלשלות אותה פרשה.

ארתור פריד, יו"ר קרן רוטשילד בשנות ה-80 שבהן הוכרזה התחרות על תכנון בית המשפט העליון, לא היה נלהב מרעיון תחרות פומבית ופתוחה, כפי שדרשו האדריכלים בישראל. פריד סבר שהיא "תגרום נזק", כפי שכתב בגילוי לב לעמיתתו בקרן פילנתרופית אחרת, במכתב שמובא במחקרו של פרדו.

פרדו מביא במחקרו את המסמכים המעידים שגם פריד, המייצג בישראל את הקרן, וגם משפחת רוטשילד במקום מושבה באירופה, הבינו שצריך לתת ביטוי ל"רוח השוויון" בתחרות. מדוע צריך? כדי "לספק את הישראלים". ההתכתבות בין הגורמים המנסחים את כללי התחרות מטעם קרן רוטשילד, כפי שעקב אחריה פרדו במחקרו, אמנם מבטאת את ההבנה כי יש לקיים תחרות פתוחה למרות שהיא מעיקה, רק משום שהתחמקות משלב בחירה שיהיה פתוח לכל יעורר "זעם ציבורי" ו"רעש תקשורתי" מיותר.

לכן, על מנת שהתחרות תצא לדרך, מביא פריד לידיעת הרוטשילדים שינויים בתקנון שישמרו על השפעתם: "לא יהיה אזכור להתאחדות האדריכלים, כי לא יהיה שום קשר לקווים המנחים או לנהלים שלהם שפורסמו", הוא מונה ומפרט, "ידרשו מאתנו להיוועץ בהתאחדות רק בנוגע לבחירת יו"ר ולגוף המייעץ ולא בנוגע לשני החברים שיש לבחור", ואם היה ספק במטרת השינוי: "כדי לחזק את העמדה שלנו ביחס לתהליך הבחירה הגדלנו את מספר חברי 'הנדיב' בצוות השופטים השני", מסכם פריד את הישגיו בישראל עבור הרוטשילדים בלונדון.

דן איתן מזכיר כי "בנוסף לשינוי התנאים לבחירה בתוכנית, באדריכל ובצוות השופטים, ביקשה הקרן להוסיף סעיף שלפיו בתום השיפוט המקצועי מותר ליד הנדיב לבטל את זכיית האדריכל הזוכה". את הסעיף הזה הוא הצליח להסיר, אחרי פגישה עם השופט מאיר שמגר, שבתקופת כהונתו כיו"ר בית המשפט העליון נבנה משכנו של המוסד הלאומי החשוב הזה.

השופט שמגר הסכים לשינויים וניסח הליך חדש שאותו הגדיר כהולם ל"אירוע יוצא הדופן", שהוא בניית בית למוסד השיפוטי העליון. כשדן איתן, כיו"ר אגודת האדריכלים, קרא לישראלים להימנע מהשתתפות, משום שהתנאים החדשים פוגעים פגיעה חמורה בציבור ומבטאים זלזול במקצוע, השיב מנהל הקרן כי "אי היצמדות לתקנונים הקיימים אין בה כדי להעיד על חוסר הגינות או שוויון".

"ניפוץ הנורמה"

את האירוניה הזועקת מתשובת הקרן ומהמצב שבו פסגת המשפט והצדק עוקפת את החוק, מסכם פרדו במחקר: "שופטי העליון היו שותפים לניפוץ הנורמה שהם עצמם יצרו".

איתן מספר כי נפגש עם שמגר והצביע בפניו על האתיקה הקלוקלת. התרשמותו הייתה כי שמגר השתכנע, אך התקשה לוותר על תרומת הקרן, שסללה את הדרך להגשמת חלומו למעון ראוי לבית המשפט. "מנהל בתי המשפט אמר לי 'למה אתם מפריעים לנו, תנו להם (ליד הנדיב) את התנאים שהם רוצים'", מתאר איתן, "הם הבינו שזה לא אתי, אז מה? בסופו של דבר בכל מקום שהדבר עמד במבחן, יד הנדיב היא זו שנענעה את מערכת בתי המשפט ואת ביהמ"ש העליון ולא בית המשפט נענע את הקרן".

ואם נחזור לימים אלה, איתן מעריך "שגם בפרשת הספרייה קורה אותו דבר. מי שהרגישו אדונים פעם, לא יפסיקו להרגיש אדונים". מה שמצער אותו היא "האבולוציה ההפוכה של התכנון בישראל, שבמקום להתקדם הולך אחורה: בכנסת האדריכלים נתנו את הטון והשפיעו על התוצאות כנגד דעת המממן והמזמין. בתחרות השנייה, העליון, התקוממו האדריכלים על תנאים לא הוגנים, והצליחו לבטל סעיף מקומם אחד. בתחרות השלישית, הספרייה, עמותת האדריכלים התיישרה עם תכתיבי הקרן, והתוצאה היא מה שאנחנו עדים לו היום. החלטה פה אחד של שופטים בסדר גודל בינלאומי, שעלתה על כל ההצעות האחרות עד כדי כך שהיה קשה לבחור את המקום השני והשלישי, הצעה שהפתיעה את כולם - נדחית, וטעמי הדחייה מעורפלים".

לצורך התחקיר פנינו לדוד בלומברג, יו"ר דירקטוריון הספרייה, כדי לשמוע את עמדתו על דרך קבלת ההחלטות בנוגע לתוכנית. בלומברג הפנה אותנו לקרן. בקרן סירבו להגיב וביקשו למסור תגובות רק בשם החברה לבניין הספרייה (שבה דירקטורים מטעם הספרייה ומטעם יד הנדיב). נדרשנו לציין כי התשובות שנותנת החברה לבניין הן משותפות ומתואמות עם הספרייה הלאומית ונמסרו הדברים שפורסמו כבר לגבי דחיית ההתקשרות עם סגל, בשל ענייני זכויות יוצרים לגבי ההצעה שהגיש. "ההחלטה התקבלה בנפרד הן על-ידי דירקטוריון החברה לבניין והן ע"י דירקטוריון הספרייה - פה אחד בשני המקרים. למותר לציין שכל ההחלטות בתחרות, כמו גם ההחלטה לבטל את בחירת סגל כאדריכל מועדף, מתקבלות על פי התקנון ואינן נובעות או מונעות משיקולים פוליטיים. כל העובדות המפורטות ידועות לסגל וצר לנו על ניסיונותיו להטות ולעוות האמת ע"י הפרחת בדותות וטענות שאין להן בסיס מציאותי", דברי הקרן.

"לא תהיינה עוד תחרויות בארץ"

"בהיבט הציבורי הספרייה שתיבנה צריכה להיות זו שהשופטים בחרו בה כבניין הטוב ביותר", אומר האדריכל הפרופסור ברוך ברוך, יו"ר עמותת האדריכלים, בנוגע להחלטה לגבי זהות מתכנן הספרייה הלאומית. "אם יש פה עניין משפטי שצריך לטפל בו, משקלו נמוך לעומת משקל זכותו של הציבור לקבל בניין איכותי, שזכה בתחרות בינלאומית אשר שפטו בה אדריכלים מצוינים מחו"ל ומהארץ. אולי יד הנדיב רוצה שולחן נקי, אפשר להבין זאת, אך כנגדו ניצבת האיכות המיוחדת של הבניין שזכה וההזדמנות של הציבור ליהנות מבניין כזה". מה גם, מדגיש ברוך, את הדבר שאישר עורך דינו של סגל, כי הוא הודיע ואישר כי ייקח על עצמו את מלוא האחריות, בכל ההיבטים מול התובעת לזכויות.

ברוך סבור שמדובר בפרשה חמורה בגלל עוד השלכה אפשרית: פגיעה גסה במוסד תחרות האדריכלים. תחרות אדריכלים היא הדרך שבה בוחרים תוכניות למבני ציבור בישראל והיא מבטיחה שיבחרו בניינים לפי קריטריונים המביאים בחשבון את טובת הציבור והמרחב הציבורי. "אם בניין הספרייה שנבחר בסופו של דבר לא ייבנה, זה עלול לגרום לכך שלא תהיינה עוד תחרויות בארץ", הוא אומר ומסביר את חומרת הדבר בכך שתחרות היא המכשיר האולטימטיבי "להכנסת אדריכלים צעירים ומוכשרים למערכת התכנון בישראל".

יד הברון לא עמדה לו בקיסריה

גדול ככל שיהיה כוחה של קרן רוטשילד בפיתוח ובניית הארץ, מסתבר שלכל דבר יש גבול. בחודש שעבר היא ספגה הפסד צורב בנחלתה, הלכה למעשה - אדמות הישוב קיסריה, שאדמותיו מוחזקות במודל ייחודי בידי קרן קיסריה שבבעלות משפחת רוטשילד.

וזה תקציר המעשה: שכונת מגורים הייתה אמורה לקום על שטח בשוליים הצפוניים של הישוב ולהכניס רווח נאה. רשות העתיקות התנגדה למהלך, ההתנגדות התקבלה, אך הרוטשילדים ערערו. השופט דוד מינץ שדן בערעור קיבל את עמדת רשות העתיקות שטענה כי הבנייה תגרום נזק בלתי הפיך לשרידים קדומים שיש להם ערך היסטורי ותרבותי. הרוטשילדים טענו כי מניעת הבנייה פוגעת בזכות הקניין, ואילו מנכ"ל רשות העתיקות טען כי הבנייה פוגעת בערך החשוב של שמירת נכסי התרבות של הארץ.

השופט התייצב לצד הציבור כמי ש"מאזן בין זכויות הקניין לבין... אינטרסים ציבוריים נוספים", כפי שנכתב בפסק הדין.

צירוף מקרים או לא: בית ראש הממשלה, בנימין נתניהו, גובל בשטח שבמחלוקת. גם אם היו שואלים אותנו - ברור שהיינו מעדיפים שרידי אקוודוקט רומי על פני שכנים חדשים ווילות מפוארות.