הסרט החדש של טרנטינו: לראשונה פסקול עם מוזיקה מקורית

עשרים שנה לאחר צאת סרטו הראשון, הבמאי-תסריטאי קוונטין טרנטינו החליט לראשונה, שהגיע הזמן לגייס לפסקול של סרטיו גם חומרים מקוריים. החליט ועשה. אבל בפיתול משונה של הגורל, השיר הכי טוב שנכתב במיוחד עבורו נשאר מחוץ לסרט "ג'אנגו ללא מעצורים" (Django Unchained), שיעלה על מסכי הקולנוע בארץ בעוד כשבועיים.

טרנטינו מסביר שזו בדיוק הסיבה בגללה העדיף תמיד להימנע מפניות למוזיקאים. דחיות של חומרים חדשים או סינון שלהם, הסביר, יכבידו עליו נפשית הרבה יותר מאשר איסוף, מיון וסינון של חומרים קיימים.

למרות זאת, נדמה שאיכשהו כל הצדדים דווקא מרוויחים מכך שלשיר "wise man" יש בינתיים רק חיים ברשת ולא בסרט. ואנא, אל תתעצלו וחפשו אותו.

פרנק אושן המעולה, שאחראי לבלדה הנהדרת הזו, הוא מגיבורי שנת הפופ החולפת. השיר הזה טוב ממרבית שירי אלבום הבכורה הרשמי שלו, שיצא בשנה שעברה וקיבל ביקורות מהללות ביותר (וסבל, לטעמי, מהערכת יתר).

טרנטינו טוען, שפשוט לא מצא את הסצנה הנכונה לשיר, ולהוסיף סצנה במיוחד עבורו או לאנוס אותו על אחת קיימת, מבלי שיהלמו זה את זו בשלמות, היה סר טעם. אז העולם הרוויח שיר נפלא, והאמן והבמאי הרוויחו רעש תקשורתי, למרות קובלנות אוהדיהם על ההדרה.

שיתופי פעולה מופלאים

קשה להמעיט בסקרנות ובציפיות שעורר הפסקול הזה. גם במנותק מהסרט, טרנטינו חצב לעצמו מעמד ייחודי בהיסטוריית שיתופי הפעולה בין במאי קולנוע לצלילים. עוד לפני זמנו הקולנוע לא חסר שיתופי פעולה מופלאים בין במאים למלחינים, אבל טרנטינו הגיח בסוף המאה שעברה עם גישה חדשה. בעצם, הוא תפקד כעורך מוזיקלי דגול ואולי כשדכן נהדר בין מראות לצלילים. השיקולים שהובילו להשארת השיר החדש של פרנק אושן בחוץ, רק מדגישים את הרצינות, המחויבות והאהבה שלו לשדכנות הזו בין מה שרואות העיניים למה שמקבלות האוזניים.

קצת לפניו היו אלה דיוויד לינץ' וספייק לי שהחלו לגלות סממנים של רעננות בגישה הלקטנית לפסקול סרטיהם. אבל טרנטינו, שנמנע מרתימת מוזיקאים לחומרים מקוריים, וגם בגלל שאהב להשתמש במופגן בקטעים שכבר פיארו פסקול של סרטים קודמים, לקח את העבודה צעד אחד קדימה.

נוסף לכל מעלותיו ככותב וכבמאי, טרנטינו גיבש חתימת יד ייחודית של עורך מוזיקלי-קולנועי: למרות שכל השירים כבר התקיימו בעולם לפניו, ככל שייצר עוד סרטים, כך השירים שבחר קרנו מרוח, מאופי, מאישיות ומנוכחות שכולן שלו.

אפילו שירים שכלל לא נכללו בסרטיו זכו לא אחת להגדרה כ"שירים טרנטינואים": יש בהם ארומה שכולה שלו. ומי שרכשו אלבומי פסקול של סרטיו, גם אם כלל לא צפו בסרטים, בכל זאת קבלו אמירה אמנותית מגובשת, מובחנת, ועל אף שלל גווניה, לגמרי ברורה וממוקדת.

השיר "שמו הוא קינג" מהפסקול הנוכחי, לדוגמה, של לואי בקלה, שטרנטינו שב ומשתמש בשיריו בכל סרטיו האחרונים, מדגים נהדר את השפה הצלילית הטרנטינואית. הוא הרואי ומגוחך בו זמנית. יש בו שילוב שובה לב ודוחה של דרמה מוגזמת ומלנכוליה, והוא נהנה מהאסתטיקה של מערבוני הספגטי במלוא הדרה, ישירותה המסחרית ותומתה הקולנועית.

האסתטיקה של טרנטינו הקולנוען והעורך המוזיקלי אוהבת לגעת בו-זמנית בגבוה ביותר ובשפל ביותר ברוח האדם. ההאזנה לחלק ניכר מהשירים בפסקול טרנטינו נעות בין תחושת התעלות לבדיחה, ומייצרות גם קרבה וגם רתיעה כלפי גיבורים, שמצד אחד רוטטים מאנושיות ומצד שני מתנהלים כדמויות קומיקס שטוחות.

השניות הזו יוצרת בסרטיו של טרנטינו את המעברים המופלאים בין אכזריות להומור, בין אהבת אדם לסרקזם, בין חמלה לגסות. והפסקול מעביר את אותן איכויות. כמו קודמיו, הפסקול של "ג'נגו ללא מעצורים" מתנייד בין צלילי מערבון ספגטי למוזיקת נשמה, עם זיקה עמוקה לשנות ה-60. הפעם נרשם תגבור יחסי של היפ-הופ, שכנראה הולם את תכני הסרט, שעוסק במסע של עבד שחור במאה ה-19 לשחרור אשתו מסוחר עבדים אכזר.

רוק, ראפ ונשמה

כשטרנטינו פונה בפעם הראשונה לספקי תוכן מוזיקליים, מובן שלפחות שלושת רבעי עולם היו מוכנים להיענות. לכן מעניין לגלות במי חשק הבימאי, ומה הסחורה שניפקו לו. מצד המוזיקה השחורה העכשווית ג'ון לג'נד מביא שיר סול טוב והראפר ריק רוס, בהפקה של כוכב הסרט ג'יימי פוקס, מגיש קטע אפל ולא מזהיר, שקצת מזכיר עבודות ישנות של הוו-טאנג קלאן.

זמר הסול אנתוני המילטון אחראי ל"חופש", דואט חזק עם אליינה בוינטון ואחד השירים הכי טובים (אחרי wise man של אושן, שהוזכר למעלה). השיר השני הנפלא מגיע מאניו מוריקונה הענק, שלצד שני קטעים ישנים שלו, תרם לטרנטינו את Ancora Qui. באמצעותו התוודעתי לזמרת איטלקיה נהדרת בשם אליזה טופולי. ארבעת הקטעים הללו משתלבים היטב בין יצירות של מלחיני קולנוע אדירים כמו בקלה, מוריקונה וג'רי גולדסמית'.

ואי אפשר להתעלם מעוד מרכיב חיוני ואהוב בפסקולים של טרנטינו, מלבד המוזיקה. כרגיל, הוא שותל כאן כמה דיאלוגים מהסרט - חלקם מיותרים, לטעמי, גם אם יתגלו כנפלאים על המסך. אבל תמיד מענגים את האוזן הטקסטים של סמיואל ג'קסון, אחד מכוכבי הסרט, לצד לאונרדו די קפריו, ג'יימי פוקס וכריסטופר וולץ. לג'קסון יש חיתוך דיבור, ניגון קול ואינטונציות כה מדליקות, עד שהייתי מסוגל להקשיב למונולוגים שלמים שלו, ללא כל קשר לתוכנם. המלל של ג'קסון מתנגן כמו משפטים של מוזיקאי גדול. תענוג.

פסקול הסרט ייצא לחנויות ב-15.1.13 בהפקת "הליקון"