כתב האישום שהגישה משטרת ישראל נגד דפני ליף, מנהיגת המחאה החברתית, הוא אחד המסמכים האוויליים והמיותרים שראיתי בזמן האחרון. במקביל, הוא גם אחד המרושעים שבהם.
ליף מתוארת שם כמעוררת "אימה בציבור", וכמי שהידרדרה לפשע מחריד כדוגמת התיישבות על הריצפה "באופן מקשה", כלומר: לא סייעה לשוטרים לפנותה לניידת. לפנינו רגע שפל עלוב במיוחד של שלוש הרשויות המופרדות לכאורה - המבצעת (משטרה), השופטת (בית המשפט) והמחוקקת (כנסת).
בעוד הראשונה חושפת טיפשות ועילגות (אין בנמצא שוטרים שיודעים לנסח כתב אישום בעברית תקינה? אולי זה חלק מהבעיה) - השנייה, כלומר בית המשפט השלום בתל-אביב, החליט היום (ב') על דחיית משפטה של ליף ל... 23 בינואר, יום לאחר הבחירות; בלי קשר לרשות המחוקקת, כמובן, על אף שכמה ממחוקקיה עשויים ליהנות מכאב ראש אחד פחות.
הדחייה באה אמנם בעקבות בקשה מעורכת הדין של ליף. לטענתה של זו, השתיים למדו על זימונה של ליף לבית המשפט רק אתמול, ולא ראו עדיין בכלל את כתב האישום. לתפארת מדינת ישראל, מה שנקרא. גם יוסף ק' של קפקא לא ידע במה מאשימים אותו, אבל הוא לפחות זכה בחיי נצח ספרותיים.
וליף? נראה כי מישהו סימן אותה ומנסה להעביר מסר: היי אתה, את, אתם - רוצים להיות המנהיגים הבאים של גל מחאה כלשהו נגד השלטון והממסד? זה מה שמחכה לכם. עכשיו שבו בשקט בבית וראו "מאסטר שף".
באווירה ציבורית-שלטונית כזו, פלא שיותר ויותר אנשים שוקלים לשלשל ז' לקלפי?
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
