מי כאן המוקיון?

"אני אוהב את נשיאכם", כתב מיסייה ז'ראר דפרדייה במכתב גלוי לטלוויזיה הרוסית. זה היה ערב בואו למוסקבה, כדי לממש את אופציית האזרחות שוולדימיר פוטין החליט להעניק לו. שחקן הקולנוע המהולל ויתר על דרכונו הצרפתי, מפני שהממשלה הסוציאליסטית החדשה זוממת להטיל מס של 75% על הכנסות גבוהות במיוחד.

דפרדייה הודיע כי יעבור לבלגיה. אבל בלגיה אינה רחוקה מספיק, ואינה רגרסיבית מספיק. רוסיה טוענת לתואר הזה. היא מטילה מס הכנסה אחיד של 13% על כל אזרחיה, עניים כעשירים. הנשיא פוטין הגיע למסקנה הסבירה, שמס גבוה יותר ממילא לא ישולם, ואי-אפשר לשלוח את כל הטייקונים לסיביר.

פוטין, בשנה ה-13 של מלוכתו האבסולוטית, מתענג על הקנטת זרים, בייחוד אלה המעיזים להטיף לו מוסר. ימים אחדים לפני שאירח את דפרדייה במעון הנופש שלו, על שפת הים השחור, חתם פוטין על חוק האוסר על אמריקאים לאמץ יתומים רוסים - ואוסר על מגיני זכויות האדם ברוסיה לקבל מימון זר.

נשיא רוסיה הוא יורש טבעי וישיר של המשטר הסובייטי. הוא מחרחר ריב ומדון, ומגייס את רגשי הטינה והשנאה הירודים ביותר כדי לבסס את הלגיטימיות של שלטונו. בעיניו, התמוטטות ברית המועצות הייתה "האסון הגדול ביותר של המאה העשרים". האסון ההוא היה נמנע אילו יד תקיפה הייתה מונחת על ההגה ולא מרפה ממנו. ליברליזציה? לא ברוסיה. כמו הקיסרית אלכסנדרה, אשתו של אחרון הצארים, אף פוטין מאמין כי "רוסיה זקוקה לשוט".

מה טבעי בשבילו יותר מאשר להתחבק עם דפרדייה, המגלם את דמותו של גריגורי רספוטין בסרט חדש. רספוטין היה הנזיר הכריזמטי וחובב הזימה, שהילך קסמים על הצאר ועל אשתו, וזירז את התמוטטות משטרם. על-פי הדיווחים, האוטוקרט הרוסי הנוכחי, המתכנן להיות שם לפחות עוד 12 שנה, שוחח עם פליט המס הצרפתי על הסרט.

"איזו מהפכה"? לגלגה הצארינה

עתה זה נכנסנו אל השנה ה-400 לכינון שושלת רומנוב. השלטון נמסר לה לאחר שרוסיה חישבה להתמוטט במהלך "ימי הצרות" של תחילת המאה ה-17. נתחים גדולים של רוסיה נקרעו ממנה, תוהו ובוהו שרר בה, צבא פולני אפילו כבש את מוסקבה. בינואר 1613 התכנסה אסיפת אצילים לבחור צאר חדש. בשבעה בפברואר נבחר הנסיך מיכאיל רומנוב. פטר הגדול, האיש שהעלה את רוסיה למדרגת מעצמה, היה נכדו. בשיאה, שושלת רומנוב הנהיגה קואליציה אירופית אדירה שהביסה את נפוליאון. צבא קוזאקים דהר ברחובות פריז.

ב-1913, בית רומנוב שלט על שטח גדול מזה של כל אימפריה בדברי ימי האנושות. חגיגות יום ההולדת שלו הפליאו את רואיהן במידת ההדר שלהן. הצאר והצארינה השתכנעו לחלוטין באהבת העם הרוסי כלפיהם. "איזו מהפכה?", לגלגה הצארינה על אזהרות הפסימיים שביועציה. "אנחנו רק מראים את פרצופינו, ותיכף ומיד אהבת הכול נתונה לנו". ביוגרף החצר של ניקולאי השני כתב, "אלפי חוטים בלתי נראים שזורים ממרכז לבו של הצאר אל בקתות העניים ואל ארמונות העשירים. וזה הטעם שהעם הרוסי מריע לצאר שלו בהתלהבות כה גדולה".

גם משקיפים זרים כבדי ראש השתכנעו שרוסיה מונחת בחיקם של הרומנובים. מזכר למשרד החוץ הבריטי פסק כי "שום דבר אינו משתווה לחיבה ולנאמנות שההמונים מגלים כלפי הצאר באשר הוא הולך... זה מקור העוצמה הגדול ביותר של האוטוקרטיה הרוסית". (הציטוטים נלקחים מספרו של אורלנדו פיגס, "טרגדיה של עם: המהפכה הרוסית").

אהבת העם לא עמדה לבית רומנוב. חמש שנים אחר כך, ביולי 1918, הצאר, הצארינה וכל ילדיהם נרצחו בידי מהפכנים בולשביקים במרתף בעיר מחוז רחוקה. המלוכה הרוסית מתה. אבל האוטוקרטיה הרוסית לא מתה כלל. בתוך עשרים שנה היה לרוסיה צאר לכל דבר, שכוחו ואימתו העמידוהו לצד פטר הגדול ואיוואן האיום.

קורטוב, או קיתון

מאז 1913, רוסיה לא ידעה אלא הפסקות חטופות של דמוקרטיה, או מוטב של אנרכיה. לא זו בלבד שרעיונות החירות המערביים לא יכלו להכות שורשים, אלא שעצם ריחם הובאש. רוסיה נשמה לרווחה כל אימת שהוצעו לה חוק וסדר, וקורטוב, או קיתון, של שנאת זרים.

האומנם "רוסיה זקוקה לשוט"? זה מכלל הניסוחים שניתן להם הציון הסוציולוגי "מהותניים". זאת אומרת, כרוך בהם ניסיון לייחס תכונות קבוצתיות, ולהניח התנהגות בלתי נמנעת של קולקטיב. ג'ורג' בוש הבן חרק שיניים כאשר פוטין הסביר לו פעם באריכות, שרוסיה אינה זקוקה לדמוקרטיה בנוסח המערב.

העיתונאית הרוסייה מאשה גסן משערת, בביוגרפיה של פוטין ("האיש ללא פנים", הוצאת משכל, 2012), שמקור האיבה העיקרי של פוטין לדמוקרטיה אינו אידיאולוגי ואינו היסטורי, אלא אישי. בשנות ה-90 הוא שימש סגן ראש העיר של פטרבורג. פטרונו, ראש העיר סובצ'אק, נפל קורבן לחתרנים דמוקרטיים בלתי נלאים, עד שנאלץ להימלט מרוסיה. פוטין עצמו שקע אז במרה שחורה, מפני שהניח כי הקריירה הציבורית שלו הגיעה אל קצה. "בימים ההם הוא קיבל חיסון רב כוח נגד התהליך הדמוקרטי", מצטטת גסן את ותיקי מועצת העיר של פטרבורג. כאשר נעשה נשיא, הוא גמר אומר להשיב על כנם את מנגנוני השליטה של העידן הסובייטי, "רודנות של הביורוקרטיה".

האומנם האיש ללא פנים, הרודן הביורוקרטי, הוא גורלה הבלתי נמנע של רוסיה? הייתכן שהוא ישמש בהנהגתה במשך 25 שנה (תקופת הכהונה של הנשיא הוארכה לשש שנים, והוא רשאי לחזור ולהיבחר)? זה היה אורך שלטונם הממוצע של האוטוקרטים הרוסים המודרניים, מאלכסנדר הראשון עד סטאלין.

ההבדלים ביניהם לבין פוטין? יש רבים. אבל הנה אחד: הם הילכו אימים על העולם החיצון. לא הייתה ברירה אלא להתחשב בדעתם, גם כאשר שיטותיהם עוררו תיעוב. אשר לפוטין, לפעמים נדמה שהוא מנסה קצת יותר מדי לזכות בתשומת לב. היא אינה נובעת מרצינותו, או מכוחו. אזרחות לז'ראר דפרדייה. נו, באמת. פעם הם באו לרוסיה להתבשם ברעיונות של תיקון עולם. עכשיו הם באים כדי להשתמט ממס.