הו, הדמגוגיה

מדהים לגלות כל פעם מחדש איך המוח האנושי חונך וגם תורגל להאמין שפועל צריך להרוויח פחות מהעובד או המנהל במשרד. הפועל, יסבירו לכם מביני עניין, לא מייצר ערך מוסף מיוחד, ולכן אי-אפשר להצדיק שכר גבוה שמשולם לו.

פרסום דוח השכר במגזר הציבורי מחדד, באדיבותם של מרבית אמצעי התקשורת המרכזיים בישראל, את תפיסת העולם הזו. הסיקור השטחי, הדמגוגי והסנסציוני מחלק את העובדים לטובים ולרעים, לכאלה שמגיע להם ולכאלה שלא. קחו למשל כתבה ששודרה השבוע בערוץ טלוויזיה פופולרי בערב פרסום הדוח האחרון.

הכתבה נפתחה עם ציון שמו של פרופ' גדעון סהר, מנהל מחלקת לב וחזה בבית-החולים סורוקה, כמי שעומד בראש טבלת שיאני השכר לצד שורה של רופאים בכירים אחרים. הסיקור בחלק הזה היה רך ואמפתי, וכלל שיחה עם ד"ר מיקי שרף, מנהל בי"ח סורוקה, שציין כי הרופאים האלה ויתרו על פרקטיקה פרטית לטובת שירות המדינה.

אחר-כך ציינו את שכרם של בכירי זרועות הביטחון (73-79 אלף שקל בחודש), והרימו להנחתה: "אז הרופאים ובכירי מערכת הביטחון אומרים שמגיע להם, ולפחות לגבי חלקם אפשר להסכים (מראים את תמונתו של הרמטכ"ל בני גנץ, כנראה להבדיל ממפכ"ל המשטרה), אבל מה אפשר להגיד על המשכורות האלה: מכונאי ראשי בנמל חיפה מרוויח 70 אלף שקל, סדרן רב-תכליתי באותו נמל מרוויח יותר מ-68 אלף שקל, פקח-טיסה ברשות שדות התעופה מקבל תלוש של 65 אלף שקל, ונהג - כן נהג בחברת החשמל, עם שכר של כמעט 50 אלף שקל".

בשלב הזה של הכתבה הטלוויזיונית אתם אמורים כבר לדעת למי מגיע יותר ולמי פחות. אבל למקרה שלא שוכנעתם לגמרי, מוסיפה הכתבת: "השכר 'החצוף' במונופולים משכיח את הצד הזוהר פחות של עוד אלפי עובדים במגזר הציבורי. של עובדי-קבלן שלא משתכרים כראוי, נשים שעדיין מרוויחות פחות מגברים ועובדים רבים, רבים מדי, שנזקקים להשלמת הכנסה. ויש עוד הרבה נושאים שראויים לטיפול, שמן הסתם יישכחו עד הדוח הבא".

הו, הדמגוגיה. מילא לומר שהשכר של פועל נמל או פקח-טיסה עם אחריות בשמיים (תרתי-משמע) הוא "חצוף". אבל לבוא בטענות על הצד הפחות זוהר של הדוח? מי בדיוק משכיח את הצד הזה אם לא אותם אמצעי תקשורת שקופצים על כמה מאות עובדים בחברות הממשלתיות שלא משקפים דבר מהמגזר הציבורי? מי הפריע לאותו ערוץ להתמקד בפערים בין גברים לנשים? הנהג מחברת החשמל?

כמה קל לקריינית באולפן לדבר על שכר "חצוף"

נדבר רגע על הנתבים בנמלים. מה הציבור יודע על האנשים האלה, ואולי יותר חשוב: מה יודעים עליהם העיתונאים שקופצים מהכיסא בכל פעם שמתפרסם השכר שלהם. מי יודע, למשל, שנתב הוא רב-חובל עם ניסיון של שנים בצי הסוחר.

מי יודע שבכל פעם שאונייה מבקשת לעגון בנמל, הנתב שט לכיוונה בסירה, מטפס אל סיפונה על גבי סולם שרשרת שמיטלטל ברוח, נכנס לגשר-הפיקוד והופך למעשה למפקדה בפועל עד להגעתה ועגינתה ברציף. בישראל ישנם בסך-הכול כ-30 נתבים - שבעה מהם בנמל אשדוד. על-פי נתוני הנמל שנמסרו לנו, הגיל הממוצע של הנתבים שמככבים בסיקור התקשורתי של דוח השכר הוא 60.5. שערו בנפשכם על כמה אוניות הם טיפסו עד היום, כמה מצבי חירום הם חוו.

כמה קל לקריינית באולפן הטלוויזיה לדבר על שכר "חצוף"; וכמה צביעות יש בטאלנט טלוויזיוני ששכרו 40-100 אלף שקל בחודש, בזמן שכתב ממוצע או תחקירן שיושב באותו אולפן מרוויח 10% מזה. נכון, מבנה השכר במגזר הציבורי מעוות. הוא רווי פערים, שכר-יסוד מצומק עם שלל תוספות וטלאים. וכן - ישנם גם כמה עובדים ותיקים שחלקם מרוויחים, אולי, שכר גבוה מדי - לא כי הם פועלים ולא כי הם לא ראויים, אלא בשל הפער הלא מוסבר לעתים בינם לבין סקטורים אחרים באותו מקום עבודה.

אבל האם שוק התקשורת לא מעוות יותר? הרי זה לא הפער שמרגיז את הפרשן הכלכלי או את הטאלנטית באולפן. זה אותו אינסטינקט מושרש, אותה אידיאולוגיה ואותה שיטה שזורמת אצלנו בדם, שגורמת לנו לקבל את השכר הגבוה של רואה-החשבון, של עורך הדין, של הדובר ושל היועץ לענייני כלום בחלק מהמקרים - ולזלזל בעבודתו של המנופאי, של מנהל המחסן, של פקח-הטיסה ושל הנהג. כן, נהג.