שוקעים, שוקעים

אין זה מן הנמנע שהיסטוריונים יחשבו את השבוע החולף לציון דרך בתולדות מדיניות החוץ של ארה"ב. עכשיו, כאשר ידועים לנו מועדפיו של הנשיא לכהונות העיקריות במערך הביטחון הלאומי - חוץ, הגנה וביון - אפשר לטעון כי ברק אובמה מתכוון להטביע חותם.

ציון בנאלי? וכי יש נשיא שאינו מנסה להטביע חותם, לפעמים אפילו בלי חותם? לאו דווקא. השבוע למדנו, כי הנשיא מוכן להסתכן בעימות חזיתי עם האופוזיציה הרפובליקאית. המפלגה הזו אמנם נמצאת בעמדת מיעוט בסנאט, שבידיו הסמכות לאשר מינויים מיניסטריאליים. אבל מכוח תכסיסים פרלמנטריים היא יכולה לעכב את האישורים כמעט ללא הגבלת זמן. היא כבר סיכלה את מינויה הלא מוכרז של סוזאן רייס, שאותה הועיד הנשיא לכהונת מזכיר המדינה.

עכשיו אומרים כמה סנאטורים של המפלגה, שהם עשויים לעכב את מינוייהם של שר ההגנה ושל מנהל הסי.איי.אי. האפשרות הזו היתה ידועה יפה לכל קורא עיתונים ממוצע, קל וחומר לנשיא. אף על פי כן, כמעט מעשה התרסה, הוא הודיע על מינוייהם של צ'אק הייגל להגנה ושל ג'ון ברנאן לסי.איי.אי. הוא היה יכול לחזור בו ברגע האחרון, אבל הוא החליט להטיל את מלוא הכובד של כהונתו על כפות המאזניים.

מה בדיוק הכובד הזה? קשה לדעת. הנשיא אמנם נחל ניצחון חד-משמעי בבחירות, בהפרש גדול ממה שנחזה לו. אבל הוא פצוע וחבול מימי כהונתו הראשונה, המסתיימת בשבוע הבא. בית הנבחרים מוסיף להיות בשליטת הרפובליקאים. בלעדיהם אין לו תקציב. בלעדיהם הוא, ואמריקה, מועדים ליפול ממצוקים פיסקליים ופוליטיים.

הוא רצה להיות מחולל תמורות

נשיאים, גם כאשר הם בטוחים בכוחם, אינם ששים לעימותים חזיתיים, אלא אם כן הם חושבים שעל העימותים האלה תקום או תיפול נשיאותם. מאחר שהנשיא הנוכחי אינו יכול לחזור ולהיבחר, לא עצם נשיאותו מוטלת בספק, אלא מה שפרשנים פוליטיים אוהבים לקרוא "מורשתו הפוליטית".

זה לא עניין של מה בכך. נשיאים תמיד מנהלים פלירט עם ההיסטוריה. היו רק 43 כאלה, ואחדים מהם מוסיפים למלא תפקידים חשובים בתודעה הלאומית, הרבה לאחר שהרימה אכלה את בשרם.

ברק אובמה הכריז ב-2008, כאשר התמודד על הכהונה הראשונה, כי מנוי וגמור אתו להיות "נשיא טרנספורמטיבי", זאת אומרת מחולל תמורות, גם אם המחיר יהיה תקופת כהונה יחידה בבית הלבן. מבוקשו כמעט ניתן לו: התמורות שחולל בארבע השנים הראשונות בענייני פנים קירבו אותו לתבוסה בבחירות. אבל כמו רוב קודמיו, כהונה שניה דווקא עניינה אותו מאוד; עניינה אותו במידה כזאת, שהמאמץ להבטיח אותה היה תחום הפעילות העיקרי שלו בשנתיים שעברו. אפשר להגיד עליו שהוא מישכן את המחצית השנייה של תקופת נשיאותו הראשונה לטובת ארבע שנים נוספות.

האטרקציה של מדיניות-חוץ

בהיכנסו לבית הלבן, בינואר 2009, הוא היה רשאי להכריז, ולחזור ולהכריז, "לבחירות יש תוצאות", זאת אומרת למנצח יש הזכות לטבוע חותם על מדיניות ועל חקיקה. הנסיבות העניקו לו הזדמנות יוצאת דופן. לא זו בלבד שלמפלגתו היה רוב גדול בשני בתי הקונגרס, אלא שהיה לה רוב מיוחס בסנאט, זה הרוב הנדרש כדי לסכל תכסיסי השהיה פרלמנטריים.

משוואת הכוחות הזו החזיקה מעמד שנתיים. סיכויי הנשיא ליזום חקיקה "טרנספורמטיבית" בענייני פנים מוכרחים להיחשב עכשיו למבוטלים. הרפובליקאים לא ירשו לו לנטות שמאלה, והדמוקרטים לא ירשו לו לנטות ימינה. ביל קלינטון הוא לפיכך מורה הדרך שלו. קלינטון, מהיותו מוקף ברוב רפובליקאי מסיבי בקונגרס, עסק בקטנות בענייני פנים, והפנה את תשומת לבו החוצה.

שטות תהיה להניח שברק אובמה יוכל לעשות בדיוק את מעשה קלינטון. במחצית השנייה של שנות ה-90, כלכלת ארה"ב עמדה בעיצומו של השגשוג הארוך ביותר בתולדותיה. ההכנסות ממסים מחקו את הגרעון בתקציב. המשק כמו התקדם מאליו, גם אם לימים התברר שבועת בורסה סיפקה לו כרעי תרנגולת. הנסיבות הקיימות יחייבו את הדייר הנוכחי בבית הלבן להקדיש הרבה יותר תשומת לב לענייני כלכלה. לנשיא מזומנים הרבה קרבות מגע, עם סיכויי ניצחון מוגבלים.

האטרקציה של מדיניות החוץ ברורה. היא אינה מצריכה רוב פרלמנטרי. הקונגרס אמנם מפקח עליה, אבל אינו מנהל אותה. גם פונקציונלית וגם מסורתית, לנשיאים יש הכוח להזיז סלעים בענייני חוץ, גם כאשר הם מתקשים ללקט עלים נופלים בענייני פנים.

יחידת-קומנדו, לא דיוויזיה ממוכנת

הצלחתו הלא-צפויה של אובמה להיבחר למועמד מפלגתו, ב-2008, היתה במידה רבה תוצאה של התנגדותו למלחמה בעיראק. "אידיוטית", הוא הקדים לקרוא לה עוד ב-2002, כאשר היה חבר אלמוני באסיפה המחוקקת של מדינת אילינוי. הוא סיים אותה חד-משמעית. הוא נמנע אפילו מלהגיע להסכם עם ממשלת עיראק על נוכחות קבע של חיל מצב אמריקאי. בעיני מבקריו מימין, זו היתה שגיאה היסטורית, שקולה כנגד הפקרת עיראק להשפעה איראנית. המחיר התברר בשנתיים האחרונות, כאשר עיראק נעשתה צינור אספקה איראני למשטר אסד בסוריה.

אפשר שההתקפלות מעיראק היא רק רמז לבאות. השבוע נודע, שהנשיא הורה למשרד ההגנה להכין תכנית להתקפלות כמעט מלאה מאפגניסטן בסוף השנה הבאה. על פי התכנית הזו, מספר החיילים האמריקאים שם יפחת מ-66 אלף כיום ל-3,000. מלכתחילה דובר על השארת חיל מצב של 9,000 חיילים. יתכן שהמספרים האלה מופרחים רק לצורך מניפולציה, בעיקר כדי להבהיל את נשיא אפגניסטן קארזאי, ולהגביל את הקפריזות שלו. אבל אם תצא אל הפועל, התכנית הזו תתקרב לסיים את הנוכחות הצבאית האמריקאית בין הים התיכון ובין האוקיינוס השקט.

הנשיא אובמה אינו פציפיסט. בעיני עצמו ובעיני תומכיו הוא ריאליסט. הוא מכיר בצורך התקופתי להשתמש בכוח, אבל להבנת הכוח שלו יאה אולי המטאפורה הבאה: יחידת קומנדו מובחרת וקלת תנועה טובה מדיוויזיה ממוכנת וכבדת-לוגיסטיקה. היא יכולה לבחור מטרות, ולנוע ביניהן. היא יכולה לנהל קרבות מוגבלים בגמישות גדולה. היא גם זולה הרבה יותר. בדרך כלל, היא גם עוזרת להוריד פרופיל.

לפני שנכנס לבית הלבן, ברק אובמה חשב שאפשר לנצח במלחמת אפגניסטן. בניגוד ל"מלחמה האידיוטית" בעיראק, אפגניסטן היתה "המלחמה הטובה". הוא היה זקוק לזמן קצר מאוד כדי להבין שניצחון צבאי הוא חזיון תעתועים. הוא אמנם שלח תגבורת לאפגניסטן, אבל הגביל מלכתחילה את תוחלת החיים שלה. הוא התחיל, לעומת זאת, את מלחמת המזל"טים הראשונה בהיסטוריה.

יום יבוא, אבוי, ורוב המלחמות יהיו ממוזל"טות. הזמזום מעל לראשיכם יכול להיות רק מטוס ססנה לצורכי ריסוס שדות, אבל אולי לא. ג'ון ברנאן, מועדפו של הנשיא לניהול הסי.איי.אי, היה הרוח החיה במלחמת המזל"טים נגד טרור איסלאמיסטי באפגניסטן, בפקיסטן, בתימן, בסומליה, בפיליפינים, בקרוב גם במאלי, אולי בחלקים נוספים של אפריקה. בהנהלתו, סוכנות הביון המרכזית תהיה הזרוע המבצעת של המלחמה בטרור בשעה שהגנרלים והאדמירלים ייסוגו אל הרקע, למעמד של מפגיני שרירים ושל מאפשרים לוגיסטיים.

בלי פאניקה, אולי

בפעם הראשונה מאז ומעולם, שני ותיקי מלחמות מעוטרים בעיטורי גבורה ינהלו את מחלקת המדינה ואת הפנטאגון. ניסיונם הצבאי הפך אותם לספקנים גדולים ביחס לשימוש בכוח. ג'ון קרי, שמינויו למזכיר המדינה יאושר בסנאט כמעט ללא ספק, יצא ממלחמת ויאטנם, לפני ארבעים שנה, בהלוך רוח אנטי-מיליטריסטי קיצוני. לימים, הרטוריקה שלו עלתה לו ביוקר, ומילאה תפקיד בהכשלת מועמדותו לנשיאות, ב-2004.

צ'אק הייגל, שמינויו לשר ההגנה עומד להיתקל במכשולים ניכרים, התנסה במלחמת היבשה בויאטנם כחייל מן המניין, לאורך זמן, בחיכוך קרוב ומיידי עם המוות. הוא לחם לצד אחיו, ושניהם הצילו זה את חייו של זה. להייגל היו נחוצות שנים ארוכות כדי לעכל את מלוא לקחיה של ויאטנם. אבל הוא עיכל גם עיכל. קשה להעלות על הדעת מתנגד גדול יותר ושיטתי יותר של שימוש בכוח צבאי בעמדת אחריות כזאת.

הימין האמריקאי, בייחוד זה המזוהה כ"ניאו-שמרני" (וממילא פרו-ישראלי לעילא ולעילא) כבר אומר, ש"אמרנו לכם". זאת אומרת, דובריו הקדימו להזהיר שהארכת נשיאותו של אובמה תאפשר לו להוציא אל הפועל מדיניות של התקפלות ושל נסיגה. הם חזרו וטענו, שאובמה חושב את ארה"ב למעצמה שוקעת, ומשימתו היא לנהל את שקיעתה, לא להפסיק אותה.

יתכן מאוד שהצדק איתם. יתכן מאוד שהצדק איתו. ארה"ב אמנם עומדת בשקיעה, לפחות יחסית למעמדה הבלבדי בסיום המלחמה הקרה, לפני 25 שנה. כאשר סין מתחילה לחמש את נושאות המטוסים שלה, כאשר צפון קוריאה משתעשעת בניסויים בליסטיים ומשגרת לוויינים אל העולם החיצון (גם הודו, אבל הודו היא ידידה), כאשר האקרים איראניים וסיניים תוקפים מערכי מחשבים בארה"ב ברור למדי שארה"ב חזקה פחות ממה שהיתה. כאשר מוסיפים לזה את חולשתה הכלכלית, ברור למדי ש"שקיעה" אינה רק מילת גנאי, אלא היא מתקרבת להיות תיאור אובייקטיבי.

בינואר 2013 אולי מתחילה להיכתב הטיוטה לפרק השקיעה המסודרת. במרוצת ההיסטוריה, הצלחתן של מעצמות-על נמדדה לא בהכרח בהארכת העידן של התפשטותן, אלא לעתים קרובות בהסדרת שקיעתן. זה יכול להיות תהליך קונסטרוקטיבי, אם הוא מתנהל ללא פאניקה. אבל מי יתקע לידי ברק אובמה, שארבע השנים הבאות יהיו מסודרות, קונסטרוקטיביות וחסרות פאניקה.

 פריסת הכוחות האמריקאים

רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com