אלון אופיר: "תמיד ראיתי ב'חולה ההודי' מחזה פוליטי"

"הבמאי אילן רונן, המנהל האמנותי של התיאטרון הלאומי הבימה, שלח לי הודעת SMS וכתב: 'תהיה מעוניין לביים פעם נוספת את 'החולה ההודי'? שלחתי בתשובה מילה אחת: 'כן', עם אינספור סימני קריאה", כך מתאר הבמאי-שחקן אלון אופיר את הנסיבות שהובילו אותו פעם נוספת לחדר החזרות עם הטקסט פרי עטו של המחזאי, תסריטאי, סטנד-אפיסט - רשף לוי. ההצגה עולה בעיבוד מחודש - שמונה שנים אחרי ש"החולה ההודי" נחשף בפסטיבל "פותחים במה" של תיאטרון בית לסין, שולב מיד ברפרטואר הקבוע (האגדה מספרת שמחלקת השיווק מכרה 200 הצגות לקניינים רק בשלושת ימי האירוע), ורץ 350 פעם במהלך שנה וחצי. "תמיד הרגשנו שהמחזה לא מיצה את עצמו מבחינת הקהל", טוען אופיר, "האולמות עוד היו מפוצצים אבל לוח הזמנים של אשרי כהן, שגילם את התפקיד הראשי של שגב, הפך תובעני מדי ואני ורשף היינו מאוחדים בדעה שבלתי אפשרי להמשיך עם שחקן אחר".

- חשבתם ללהק אותו לגרסה הנוכחית?

"אפילו לא לרגע. רצינו ליהוק חדש לחלוטין. האלמנט היחיד ששמרנו עליו היה השירים של חווה אלברשטיין המלווים את המחזה. עידו ברטל עשה אודישן קריאה מדהים, והיה ברור מיד שהוא שגב החדש".

- אילו הבדלים יש בין העיבודים?

"תמיד ראיתי ב'חולה ההודי' מחזה פוליטי, למרות שרשף הסווה אותו כדרמה-קומדיה משפחתית. כל דמות מייצגת דור אחר של ישראליות. המייסדים האידיאליסטים הנאבקים על קיומם וחוזרים מהמתים, דור הביניים המורד שתרגם הכול למונחי קריירה וכסף, והדור הצעיר המשלם את המחיר במוות. מסרים קשים שקהל בשל כיום להפנים מאשר לפני שמונה שנים.

אחווה שברירית

בעלילת "החולה ההודי" המספר הוא אבשלום (נתי רביץ המצוין), צעיר פרוע מכור לסמים שבעקבות קרע עם אביו (דב רייזר), עסקן פוליטי שמרן וקפדן, נגמל והופך עורך דין מצליח. אחרי שנים של נתק, יוצר איתו קשר שגב (עידו ברטל), אחיו הצעיר אותו לא ראה מאז היה תינוק, ומספר לו שאביהם לקה בשיטיון אחרי אירוע מוחי וימיו ספורים. בין האחים נוצרת אחווה שברירית, עד שטרגדיה נוספת מובילה אותם לאובדן נורא אך גם לגאולה. עבור אלון אופיר (45), שחקן ובמאי מהמצליחים בארץ, השיבה למחזה היא סגירת מעגל. "בפרויקט הזה החלה החברות שלי עם רשף לוי הנמשכת גם כיום", הוא אומר, "בעקבותיו עזבתי בטריקת דלת את תיאטרון בית לסין. מחזה אחר לא היה מוביל אותי למהלך כזה. הרגשתי שאני חייב להתנתק מכל האבות והאימהות שלי במקצוע, שהחסות שלהם חונקת אותי, ובכל רגע נתון אני חייב להודות להם על העבודה שנתנו לי".

- הודעת על פרישה מתיאטרון על במת בית לסין, בפרמיירה. למרות שחזרת לפעילות מלאה, ציפי פינס לא מדברת איתך עד היום.

"לא עבדתי קרוב לשנה. הגעתי למצב שבו ספרתי מטבעות לקנות במכולת. אבל הכוונה שלי הייתה להתנתק מעשייה בתיאטרון על-פי כללים של אחרים, וכאשר חזרתי לביים ולשחק זה אכן היה בתנאים שלי וכך זה נשמר כיום".

- רבים טענו ש"החולה ההודי" בפרט, ויצירתו של רשף לוי בכלל, לוקה במעברים תכופים מדי מדרמה סוחטת דמעות להומור שחור.

"לפני כמה שנים לקיתי בצהבת קשה. רופא אמר לי שאם לא אכנס לניתוח השתלת כבד - ימיי ספורים. בסופו של דבר החלמתי באופן עצמאי וללא טיפולים, אבל הוא היה המום בעיקר מהיכולת שלי להתלוצץ על מצבי שאמור היה להיות קריטי. בעיניי, זה הגיוני לחלוטין שעל סף המוות אדם בוחר בהומור כדרך להתמודד. זה חלק מההבנה שלי את דמותו של שגב, שהיא מהמורכבות ומהמופלאות שנוצרו אי פעם במחזה".

- נדמה שכמחזאי רשף לוי לא חזר מאז על אותה הצלחה, גם כשנבחר למחזאי הבית של התיאטרון הלאומי הבימה.

"עבודת הבימוי הראשונה שלי בתיאטרון רפרטוארי הייתה 'מר גרין' בקאמרי. 800 הצגות. הייתי בפאניקה כשביימתי את המחזה 'פרק ב', שרץ יותר מ-500 פעם. שלאגר בכל קנה מידה אבל 'לא אותו דבר'. הצלחה של יוצר לא נמדדת רק במספרים. בעיניי, המחזה האחרון של רשף, 'לרקוד ולעוף', היה נפלא ולא רק כי אני ביימתי אותו. הוא כותב פורה עם שפע עבודה לפניו ויצירת המופת הבאה שלו תגיע. אני לא דואג".