פסגת הפחד: האויב הכי גדול של הטניסאים

אחד הדברים שכמעט לא מדברים עליהם בספורט הוא פחד. גם כשאנשים בעולם הספורט כבר מדברים על פחד, הם עוטפים את התחושה במילים פחות מפחידות כמו התרגשות, חוסר ביטחון, בעיה מנטלית, לחץ, חנק (Choke) במקרה הכי גרוע. למלה פחד פשוט אין מקום בנרטיבים ספורטיביים, שמדגישים בדיוק את ההפך: אומץ, התגברות על קשיים ומכשולים, הניצחון כחזות הכל.

טניס הוא ספורט שונה במובן הזה. אמנם גם בטניס השימוש בסינונימים המכובסים נפוץ, אבל הם מופיעים בשיח בתדירות הרבה יותר גבוהה מבכל ספורט אחר, וזה לא נדיר לשמוע אפילו את השחקנים הכי טובים מדברים במפורש על פחדים. למעשה אין להם ברירה; בטניס מאוד קל לראות את הפחד כי יש רק שני שחקנים, הם רחוקים זה מזה פיזית, כלומר הפנים שלהם חשופות, ומתחלקים די שווה בשווה בזמן העיניים של הצופים. כל מה שהצופים צריכים לעשות זה לשים לב - הפחד תמיד נוכח, באיזושהי מידה.

***

באו ניקח לדוגמה את המשחק שנחשב, בצדק, למשחק הכי טוב בכל הזמנים: גמר ווימבלדון 2008 בין רוג'ר פדרר לרפאל נדאל. נדאל, שהרוויח ביושר את הזכות להיחשב כאחד האתלטים הכי חזקים מנטלית אי פעם, כותב באוטוביוגרפיה שלו, Rafa: My Story, שלפני המשחק הוא ידע שרק אם הוא ישתיק את "הספקות והפחדים, ואת התקוות המוגזמות, בתוך הראש שלי יותר טוב ממנו, אני אוכל לנצח אותו. זו סוג של היפנוזה עצמית, משחק שאתה משחק, ברצינות תהומית, כדי להסתיר את החולשות שלך מעצמך, כמו גם מהיריב שלך".

נדאל הצליח לשתיק את הספקות שבו ולהסתיר את החולשות שלו בשתי המערכות הראשונות, וניצח 4-6, 4-6. ב-3:3 במערכה השלישית היו לו שלוש נקודות שבירה, "אבל אז נכנעתי ללחץ. פחד אחז בי. זה היה מבחן של סיבולת נפשית, ונכשלתי במה שאימנתי את עצמי כל החיים - להיות הכי חזק". אחרי שפדרר ניצח את המערכה השלישית בשובר שוויון, הפחד התנחל בראש של נדאל. בשובר השוויון במערכה הרביעית נדאל כבר הוביל 2-5, שתי נקודות מניצחון, ופתאום "הלחץ התגבר על הכל. הרגשתי כאילו שאני על קצה תהום. אף פעם לא היתה לי תחושה כזאת".

בסופו של דבר נדאל ניצח במערכה החמישית, אבל מהפרספקטיבה של פדרר, המשחק בכלל הוכרע בשתי המערכות הראשונות. פדרר, שהפחדים שלו בולטים במיוחד בגלל הדיסוננס בין הטניס האוטופי שהוא יכול לשחק בלעדיהם לטניס שהוא משחק כשהם משתלטים עליו, הודה לאחרונה שהיו לו "ספקות בעבר נגד רפא, זה פשוט נורמלי, אני מניח. אם אתה נהרס כמו בגמר בפאריז (רולאן גארוס 2008, חודש לפני גמר ווימבלדון, נדאל ניצח את פדרר 1-6, 3-6, 0-6), בפעם הבאה שתשחק מולו, שלרוע מזלי היתה בגמר ווימבלדון האפי שהיה לנו, ברור שזה קצת ישפיע עליך. זה לקח לי מערכה או שתיים לנער את זה, וזה עלה לי במשחק בסוף".

***

לנובאק דיוקוביץ' הספקות עלו בשלוש שנים בלי תואר גראנד סלאם, והם הופיעו דווקא אחרי שהוא זכה בסלאם הראשון שלו (אליפות אוסטרליה 2008). הבעיה העיקרית בסלאמים היתה נגד פדרר ונדאל, דיוקוביץ אמר, כי "לא האמנתי בעצמי על המגרש כששיחקתי נגדם, פחדתי לנצח". במקרה של אנדי מארי, שהפסיד בארבעת גמרי הגראנד סלאם הראשונים שלו, לפחד יש ממש סימן זיהוי: "הרגליים שלי נהיות ממש כבדות ומצטברת חומצת חלב", אמר מארי, "זה לא משנה את קבלת ההחלטות שלי, פשוט לפעמים אני מרגיש שאני זז ממש לאט". או כמו שהוא הגדיר את זה תוך כדי גמר היו.אס אופן 2012 נגד דיוקוביץ', שבו הוא ניצח בסופו של דבר: "my fucking legs feel like jelly now".

אחרי שמארי התגבר על הפחדים שלו וזכה בגראנד סלאם ראשון, אפשר להגיד שאין באמת פייבוריט באליפות אוסטרליה, הגראנד סלאם הראשון העונה שהתחיל היום - מינוס נדאל שעדיין מתאושש מהפציעה בברך שהשביתה אותו באמצע 2012. מארי (מדורג 3) ופדרר (2) נמצאים באותו צד של ההגרלה, כך שדיוקוביץ' (1) יצטרך לעבור רק אחד מהם כדי לזכות בתואר, מה שאולי יכול לתת לו יתרון מסוים. אבל המשולש הזה הוא פחות או יותר שווה צלעות נכון לעכשיו, והמאבקים ביניהם תלויים יותר מהכל בשני דברים שאי אפשר לחזות: 1. הפורמה שלהם באותו יום נתון. 2. התמודדות שלהם עם הפחדים שיבואו, והם יבואו, תוך כדי המשחק.