זה כבר לא הבית שלהם

שבוע לפני הבחירות לכנסת שיתקיימו ביום שלישי, 22.1.13, אפשר להצביע על אחת התופעות הבולטות אשר אפיינו את המערכת: דלות המידע אשר האזרח הישראלי קיבל על המערכת הפוליטית, תוצאה ישירה של הרדידות המחשבתית באמצעי התקשורת בישראל בכל הקשור לפוליטיקה המקומית. במקום ניתוח אמיתי של מגמות פוליטיות וחברתיות בישראל של 2013, קיבלנו מכתבים ומפרשנים פוליטיים סדרה אין-סופית, מייגעת, של תיאורים על תמרונים של פוליטיקאי זה ואחר, לצד אמירה כי תוצאות הבחירות ידועות מראש.

בארה"ב, לשם השוואה, במהלך כל מערכת הבחירות לנשיאות, לצד התיאורים המקבילים על תמרונים והצהרות, קיבלו הבוחרים האמריקאים ניתוחים על משמעותם של שינויים דמוגרפיים, על הלכי-רוח בקרב פועלי תעשייה במערב התיכון, על ההשלכות של השינויים במעמד הנשים על הצבעתן. המרב שקיבל הבוחר הישראלי היה ניתוח מהיר ושטחי על שיעורי ההצבעה בריכוזי מצביעי מרכז-שמאל, וגם זאת רק לאחר שתנועת "שלום עכשיו" האירה נקודה זו.

אך דווקא בנקודה זו, כאשר ניתן היה לנסות להבין מה עומד מאחורי שיעורי ההצבעה של קבוצות שונות, העדיפה התקשורת הפוליטית המקומית לחזור למה שהיא יודעת לעשות. כך חזרנו לשגרת הדיווחים על מי רוצה ומי לא רוצה להיכנס לקואליציה, ומה גודל הסקר הדרוש כדי לנבא את הבחירות.

אילו מישהו היה טורח לבדוק את מגמות ההשתתפות בבחירות בקבוצות שונות, ובאזורים שונים, היה מגלה תופעה שלא זכתה עד עתה להבלטה: תנועת הליכוד, עמוד-השדרה של הימין הישראלי, הולכת ושוקעת, בדומה למה שקרה קודם לכן למפלגת העבודה ההיסטורית.

המאסה הקריטית של בוחרי הליכוד לא באים יותר מאותו ציבור של פועלים ופועלות בפריפריה ובשכונות עוני, אלא מבוחרים חרדים, מתנחלים ועולים מבריה"מ-לשעבר, שלהם הליכוד אינו "בית" כפי שהיה לתושבי הדרום והצפון, במשך שנים ארוכות. מה שנותר לליכוד הוא רק היסוד הימני בתחום המדיני-ביטחוני, תמונת-ראי למה שאירע למה שנחשב ל"שמאל" בישראל עד לפי עשר שנים.

הולכת ומתרוקנת מתוכנה החברתי

כדי להראות מגמה זו מספיק לעיין בשיעורי ההצבעה בבחירות הקודמות, בשנת 2009, במה שניתן לכנות "מעוזי הליכוד": דימונה - 48%, קריית שמונה - 52%, שדרות 52%, טבריה 50%, בת ים 50%, קריית מלאכי 57%, מגדל העמק 59%, אשקלון 56%, באר שבע 53%, צפת - 54%. אלה היו המקומות אשר הביאו את הליכוד לשלטון בשנת 1977, אלה היישובים שבהם אותה תנועה מצאה את מצביעיה. תושבי אותן ערים התגייסו בשנות ה-80 וה-90 כדי להגן ולקדם את מה שבעיניהם הייתה תנועה שייצגה אותם ואת האינטרסים שלהם.

מה המספרים האלה אומרים? לפחות הם צריכים להשתיק, פעם אחת ולתמיד, את הטענה כי אותם אזרחים יצביעו לליכוד ללא קשר עם התנהגותו בתחום הכלכלי-חברתי. עובדה היא, שכמעט מחצית מהם העדיפו להחרים את הבחירות, במקום לשוב אל הצבעתם ה"מסורתית". אך מעבר לאמירה זו, אפשר לבחון גם את התהליך הכלכלי והחברתי שהניע אנשים אלה להימנע מהצבעה.

שילובה של ישראל בתהליכי הגלובליזציה, עם תנועה חופשית יותר של סחורות, שירותים והון, הביאו לשני תהליכים הפוכים: עליית מגזרי הטכנולוגיה, וקריסה של התעשייה המסורתית. שכבה שלמה של פועלי צווארון-כחול במפעלי טקסטיל, פלסטיקה, מזון וכו' התפזרה לכל עבר. במקרים רבים, בניהם של אותם פועלים היגרו לערים במרכז, והפכו להיות חלק ממעמד של שכירים בתחומי השירותים, פרטיים או ציבוריים, או עובדי קבלן בענפים אחרים.

כך הולך ונעלם לו הבסיס האנושי של תנועת הליכוד שהיה לה עד שנות ה-90, והוא כנראה לא יחזור. עד לפני 20 שנה, מערכות הבחירות עבור קבוצה זו, היו מעין טקס תקופתי שבו יכלו לאשר מחדש את זהותם הקולקטיבית, והבחירות נתפסו כמאבק של "כולם".

מנגד, מערכות הבחירות של היום הן תופעה שבאה להדגיש את ניכורם ואת נטישתם על-ידי המערכת הפוליטית. בסופו של דבר, גם אם הליכוד יזכה בבחירות, ואפילו אם יהיו 20 ח"כים ויותר מאותה מפלגה בכנסת, התהליך לא ייעצר. תנועת הליכוד, בדומה למפלגת העבודה ההיסטורית לפניה, הולכת ומתרוקנת מתוכנה החברתי. אין היא מדברת יותר בשפתם של מי שפעם היו תומכיה, פעיליה וסוכניה. אין היא מסוגלת להבין אותם, כפי שאזרחים אלה לא מסוגלים, ולא רוצים, להבין אותה.