הכישלון כולו של נתניהו

1. גירעון בהפתעה? ממש לא. המדברים על הפתעה - מדברים בחירות.

העובדות: בינואר 2012 הורידה הנהלת האוצר את תחזית ההכנסה ממסים מ-232 מיליארד שקל ל-221 מיליארד והעלתה את תחזית הגירעון הצפוי ל-3.4% (השנה, נציין, הסתיימה ב-4.2% גירעון וגביית המסים ב-218.6 מיליארד).

באותם השבועות התקיימו דיונים היכן וכמה לקצץ בהוצאות הממשלה והאם לעשות זאת מיידית. ההחלטה הכלכלית והפוליטית שהתקבלה במשרד, באישור ובידיעת הממשלה, ראש הממשלה וועדת הכספים של הכנסת, על חבריה ממפלגות הקואליציה והאופוזיציה, הייתה: הציבור לא בנוי לקיצוצים עכשיו. השפעת המחאה החברתית עדיין בשיאה, המלצות ועדת טרכטנברג הונחו בספטמבר 2011 והממשלה אך התחילה ליישם חלקים מהן, ולכן זה לא זמן לקיצוצים שגם ייגעו בתוספות הציבוריות.

בהמשך היה ברור שהממשלה לא תוכל להעביר תקציב ראוי, לכן הוקדמו הבחירות ל-4 בספטמבר. במאי נכנס שאול מופז לקואליציה והחזיק כ-70 ימים בלבד, וביולי, כשהמצב החריף - התקבלו ועברו בממשלה ובכנסת ההחלטות על העלאות המסים הכבדות.

אז כבר היה ברור שהממשלה לא תהיה מסוגלת להעביר קיצוצים נדרשים, וב-9 באוקטובר יצאה הודעה על יום הבחירות - שלישי הבא, ה-22 בינואר.

2. לא סוד ולא הפתעה. גם גופי דירוג האשראי הבינלאומיים ידעו. יידעו אותם ודיברו איתם על כך שתחזית ההכנסות ותחזית הגירעון מזמן התברברו. אילו היו מופתעים - היינו כבר רואים ושומעים על אי-אמון וצניחת דירוג.

3. הפתעה אין - אבל גם אמינות אין. משרד האוצר נגרר אחרי שר האוצר, יובל שטייניץ, שנהג ונוהג לצפות את העובדות הרעות בדבש דביק. השר וראשי משרדו המשיכו לעשות כך גם ואף שהנתונים הגרועים היו בידיהם. "אנחנו הכי טובים בעולם", 'אנחנו במצב הרבה יותר טוב מאחרים', הצהירו.

אפשר ששטייניץ צודק במבט היחסי שאימץ לעצמו, אבל הציבור הרי יודע שלמרות עוצמתה של תורת היחסות - מה שיקבע כאן זו תורת המספרים. אירופה וארה"ב זה יופי - אבל הגזירות הכלכליות הן כאן. בקרוב.

4. הבעיה היא ששטייניץ מתעקש להמשיך בציפוי המתקתק ויחד עם ראש הממשלה נתניהו הם מספרים שהציבור לא ייפגע מהגירעון האדיר וההכנסות המדינה הזעומות, שהמסים לא יעלו... ככל שהוא מדבר יותר - כך רמת האמון קטנה יותר.

5. בהזדמנות החגיגית התעוררו כמה בכירי אוצר לשעבר שמנסים לנער אחריות מעצמם. כך, שוקי אורן, החשב הכללי באוצר לשעבר, שכיהן בתפקידו 3.5 שנים עד שהודיע במארס 2011 על פרישה, הכריז בסטטוס בפייסבוק כי "שטייניץ פוליטיקאי מזדמן" ("גלובס", 14.1.13), וכי "התקציב הדו-שנתי לשנים 2011-2012 נולד ממקום רע".

גם מי שהיה הממונה על התקציבים באוצר, אודי ניסן, שסיים את תפקידו ביולי 2011 אחרי פחות משנתיים בתפקיד, אמר ("כלכליסט, 15.1.13) כי "תחזית המסים היא לא באחריות של אגף התקציבים, אלא באחריות רשות המסים".

ראוי להזכיר: יעדי ההכנסה לתקציב הדו-שנתי - 2011-2012 - נקבעו בדיון אצל מנכ"ל האוצר דאז, חיים שני, בקיץ 2010. ישבו שם אודי ניסן, שהניח על השולחן יעדים גבוהים, מישהו אמר כבר אז 'לא מציאותיים', אבל החשב הכללי אורן לא קם נגד המספרים של ניסן. היחידים שהתנגדו לו היו יהודה נסרדישי, ראש רשות המסים דאז, ופרידה ישראלי ממינהל הכנסות המדינה.

6. גירעון גדול משתלב נפלא בכישלון נתניהו במערכת הבחירות. סיפורי הניצחון של מקורבים-מתלקקים עלו לו לראש. הוא האמין לסקר שהציג לו ארתור פינקלשטיין, היועץ של אביגדור ליברמן, שלפיו הליכוד-ביתנו לוקחים 47 מנדטים, וקבע: אני לא מתכוון לנהל קמפיין בחירות. אני לא מועמד, אני ראש ממשלה. עובד כרגיל, מקסימום נוסיף צילומים עם חיילים בשטח.

ואז החלה הירידה בסקרים, המנדטים צנחו, נפתלי (מי זה?) בנט שגשג, ציפי (כישלון גדול בקדימה) לבני התרוממה למחוזות בלתי צפויים, יאיר (הפנים החדשות) חותך מעלה-מעלה ושלי יחימוביץ' תופרת שמלת הכתרה.

ונתניהו? הוא התעורר רק כשקם בבוקר ופגש סקר עם 33 מנדטים. אז התחיל לתקשר עם פעילי מפלגה, לרקוד בתשלום עם שרית חדד וליזום מפגשים מצולמים עם שלום אסייג ואייל גולן. אז גם באו נתוני התקציב לסוף 2012. אז מה אם הוא ידע עליהם קודם? זה הכול רשום בענק על שמו.