"'ידיעות' נעשה סליזי ופרחי; ב'מעריב' לא אגע בקלשון"

חמישים שנה כתבה סילבי קשת, והיא בכלל שונאת לכתוב. הדמוקטטורים, החנרלים והדגנרלים, המתנחבלים, האפיפיורים היהודים, חברי הגועליציה, ביביריון וימינוביץ' ושאר האנשים שנותרו בחיים אחרי ששופדו בחציה עשויים למצוא בכך נחמה - לפחות היא סבלה כשגרמה להם סבל.

אולם אחרי 6 שנים בגלות הפנסיה, קשת חזרה בפייסבוק, פלטפורמה מפתיעה ומתבקשת בו-זמנית לאנשי תקשורת ותיקים שמאסו בתקשורת הממוסדת בגלל המשכורת והיחס ורוח הזמן, או שהיא מאסה בהם, מאותן סיבות ממש.

יגאל סרנה, רינו צרור, עוזי וייל, חני קים, מאיר עוזיאל וגם קשת - רשימה חלקית - מצאו בפייסבוק במה וקהלים חדשים לסיפורים ולפובליציסטיקה שלהם (ובמקרה של קשת, גם המלצות על סרטים קלאסיים).

"התחלתי לזרוק שורה, וזה נתפס כנראה, וחבר הביא חבר שהביא חברה, ונדהמתי לראות כמה צעירים רצו להיות חבריי", מספרת קשת בראיון נדיר ל"פירמה".

"תמיד חשבתי פוליטית", אומרת האישה שהעבירה צמרמורת בגופם של חברי כנסת פשוטים ועד ראשי ממשלה, "ומה שאני עושה איננו פובליציסטיקה כפי שהכרנו אצל עיתונאים מקמטי מצח. זו תגובה למאורעות. אני לרוב חד או תרי-שורתית. אינני מהכותבים בכובד ראש".

- איפה התבטאת בשנים שבין עזיבת "ידיעות אחרונות" לההתחברות לפייסבוק?

"לא התבטאתי. כי האמת היא שאני שונאת לכתוב. מעדיפה לקרוא. וזו כנראה הייתה הסיבה העיקרית לסרבנותי לאינטרנט. השנים האחרונות ב'ידיעות' לא נעמו לי, והתפטרתי".

- פובליציסטיקה ועיתונות זה עיסוק די מוזר למי ששונא לכתוב.

"לכן לא הייתי ריפורטר, כי אם בעלת טור פעם בשבוע. ואני מתביישת לספר כמה מהר עשיתי זאת. בחרתי בעיסוק הזה באופן מקרי לגמרי, ולא ידעתי לעשות שום דבר אחר, אז הייתי תקועה עם זה. מעולם לא התייח"צנתי, לא הצטלמתי. לא הייתי סלב. לא הייתי ברשימות הפרמיירות, ונשארתי בחיים".

"נעשיתי רוצחת סדרתית"

גם לראיון הזה היא בקושי הסכימה, סירבה לדבר בטלפון והתעקשה לקיימו בהתכתבות פייסבוק, וכמעט גנזה בדיעבד, כי לא הייתה מרוצה מהתוצאה.

- איך הכתיבה באינטרנט לעומת הכתיבה בעיתון? פחות מעיקה?

"לא מעיקה. אוהבת את השיח המתפתח ולוקחת בחשבון שיהיו כאלה שיתנו תגובות מטומטמות או לא לעניין. חסמתי לא מעט, כאלה שהיו סקסיסטיים, כאלה שנראו תמימים והתגלו כימין מטורף. נעשיתי רוצחת סדרתית. אני מרגישה כמו המלכה המשוגעת ב'אליס בארץ הפלאות' הצועקת: 'off with their heads!'".

- אחרי הטיהור נשארו מתנגדים שהם גם בני שיח ראויים?

"בהחלט. יש לי ימניי מחמד. הם מעצבנים אותי ואני אותם. אבל הם תרבותיים ובעלי חוש הומור. יש כאלה שתענוג לריב אתם. וכשאני כותבת משהו לא 'ציוני', אני ממש נפגעת כשמי מהם לא מגיב. כמה מהמשתתפים הקבועים אני רואה כחברים טובים, ובעיקר הנשים המשעשעות, המצחיקות, האינטליגנטיות, מהירות התפיסה והתגובה".

מבין העיתונים שעבדה בהם, רק "ידיעות" מוזכר כמעסיק בעמוד על אודותיה בחשבון הפייסבוק שלה. "לגביי קיים רק 'הארץ'", היא אומרת כשהיא מתבקשת להשוות בין העיתונות שבה פעלה לעומת זו של היום. "'ידיעות' נעשה סליזי ופרחי. ומאז שאין בו יותר ב. מיכאל, אני קוראה רק את החשודים הרגילים.

"ב'מעריב' לא אגע בקלשון, ו'ישראל איום' קיים רק כדי לקרוא את הכותרות בנחרת בוז. אני מחכה לגיליון סוף השבוע שלו רק כדי לקרוא את חברי הטוב מוטי גילת, התחקירן הטוב ביותר בעיתונות הישראלית.

"מה שמשגע אותי זו הבורות התהומית בקרב כמה כתבים צעירים. מעסיקים צעירים לא מיומנים, לא מודרכים, בזיל-הזול, ולא טורחים לכוון אותם".

*** הראיון המלא ודירוג 100 המשפיעים בתקשורת - במגזין "פירמה".