לרסן את הנהג הישראלי

אפשר להבין את ההתלהבות שבה מתייצבים בכירי משרד התחבורה והמשטרה מול התקשורת כדי לחגוג את הירידה במספר ההרוגים בתאונות דרכים - 290 איש שנהרגו ב-2012, ירידה של 25% לעומת 2011, והנתון הנמוך זה 50 שנה.

מדובר בתהליך מבורך שנמשך כמעט עשור, וניתן כבר לקבוע שהוא לא מקרי. ועדיין, שביעות הרצון הזו מעוררת אי-נוחות. חייהן של מאות משפחות נהרסו אשתקד בכבישים, רבים נמצאים בתהליכי שיקום מתאונות קשות. לא בדיוק סיבה למסיבה.

המומחים מונים כמה סיבות לירידה במספר ההרוגים: שיפור ברמת הבטיחות של המכוניות; הגברת האכיפה המשטרתית, בעיקר בכל הנוגע לנהיגה בשכרות; שיפור מערך החירום הרפואי; הסברה והפנמה של הציבור שהכביש הוא מקום מסוכן; וכן השקעה של עשרות מיליארדי שקלים בשיפור התשתיות. חלק מהגורמים הללו נמצאים בשליטת הממשלה, חלקם תלויים בגורמים גלובליים (תעשיית המכוניות). קשה לכמת במדויק את ההשפעה של כל גורם.

מה שכן, יש כאן לקח שהוא רלבנטי לא רק לתחום תאונות הדרכים: במשך שנים נהגו מקבלי ההחלטות להתייחס למגפת המוות בכבישים כאל גזירת גורל. רובם השיבו למבקרים עצבניים - מה אתם רוצים מאיתנו, כאן זה לא שבדיה, ואת הנהג הישראלי הפרוע אי אפשר לשנות. אז נכון שהישראלים - בכביש כמו בכל מקום אחר - הם לא קליינטים קלים, אבל זה לא אומר שאי אפשר לעשות דבר, ובוודאי לא פוטר את הממשלה מאחריות. בשביל לספר שהישראלים הם מקרה אבוד, לא צריך להיות שר תחבורה; את האבחנה הזו יכול לנדב כל אדם ברחוב.

הרי הפזמון הזה - הקיטור על הטבע הישראלי - חזר על עצמו בתחומים רבים של חיינו: בתחילת העשור הקודם סיפרו לנו, שאין טעם לפזר ברחובות מתקנים למיחזור פלסטיק, משום שהישראלי האנוכי והמזהם לעולם לא יירד בהתנדבות למחזר בקבוקים. מאז, מיחזרנו מיליארדי בקבוקים. במשך שנים אמרו לנו, שאי אפשר לבנות על כך שהישראלי המפונק יחסוך מים וחשמל, ולכן אין מנוס מהשקעת מיליארדים בבניית מתקני התפלה ותחנות-כוח מזהמות.

והנה, בשיאו של משבר המים, ובסיוע מסע הסברה אפקטיבי, הציבור חסך 10%-15% מצריכת המים השנתית, שווה-ערך למתקן התפלה שלם; ובקיץ האחרון, הציבור סייע לחברת החשמל להסיט מאות מגוואטים משעות העומס, וכך צלחנו את ימי החום בשלום ובלי ניתוקי זרם המוניים. זאת אומרת, שבכל זאת אפשר לעשות עסקים עם עמך ישראל, גם אם צריך בשביל זה הרבה סבלנות.

ובאשר לעתיד: אם בעשור האחרון טיפסה ישראל מהמקום ה-20 בעולם בדירוג הבטיחות בכבישים למקום העשירי, היעד שהוצב לשנים הבאות ע"י משרד התחבורה הוא התברגות בחמישייה המובילה. זהו יעד ראוי, ומעבר לכל הצעדים שננקטים עד כה, הדרך הטובה ביותר להשיג אותו, היא באמצעות שיפור דרמטי של התחבורה הציבורית.

תחבורה ציבורית טובה חוסכת חיים

בדרך-כלל מתייחסים לתחבורה ציבורית יעילה כאל גורם המקדם נגישות לתעסוקה, משפר את איכות החיים ותורם לאיכות הסביבה. אבל נתונים מהארץ ומהעולם מלמדים שהמעורבות של אוטובוסים ורכבות בתאונות דרכים נמוכה משמעותית משל כלי-רכב פרטיים, ולכן תחבורה ציבורית טובה היא גם, בפשטות, חוסכת חיים.

הנתונים מלמדים עוד, שעל אף גידול בהשקעות בשנים האחרונות, התחבורה הציבורית בישראל עדיין מפגרת משמעותית אחרי הסטנדרט המקובל במדינות המפותחות. אחת הסיבות לכך היא, שנתח ניכר מהתקציבים מופנה לפיתוח הרכבת - עניין חשוב כשלעצמו, אבל נזכיר שמדי יום נוסעים ברכבת רק כ-5% ממספר המשתמשים באוטובוסים.

המיליונים שנוסעים באוטובוסים סובלים מהספקת מידע לקויה - ברוב התחנות אין שילוט אלקטרוני ואין מידע יעיל בזמן אמת, על אף שהחוק המחייב זאת נכנס לתוקף לפני יותר משנה, וכן מכך שהיקף הנתיבים המיועד לאוטובוסים זעום לעומת המקובל במערב ושהאכיפה בהם אפסית.

כדי לשפר את אלה אין צורך בתקציבי עתק של עשרות מיליארדי השקלים, שהממשלה מתכננת להשקיע ברכבת לאילת. השקעה קטנה בתחום הזה תניב תשואה גדולה. כשהנוסעים באוטובוס וברכבת יהיו מרוצים, יירשם מעבר מאסיבי של הנהגים שמאסו בפקקים ובמחירי הדלק לעבר התחבורה הציבורית.

או אז, הכביש יהיה מקום הרבה יותר בטוח לכולנו.