היחיו דינוזאורים אלה?

צירוף נסיבות משונה הסמיך, בתוך שמונה חודשים, את תבוסותיהן של שלוש מפלגות שלטון מונופוליסטיות בעולם הדמוקרטי. זה קרה בין ספטמבר 1976 למאי 1977. המפסידה הראשונה הייתה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של שבדיה, שעמדה בראש כל ממשלותיה במשך קרוב לחצי מאה. האסוציאציה הישראלית הייתה כה מובנת מאליה, עד שידיעות אחרונות לא היה זקוק אלא לקריצה קלה, כאשר מרח את הידיעה על תבוסת הסוציאליסטים השבדים לכל רוחב העמוד הראשון. בחירות משמשו ובאו בישראל, אז אולי, מי יודע, הישראלים ילמדו קצת שבדית.

במארס 1977 התרחבו האישונים לנוכח המראה הבלתי צפוי של תבוסתה של אינדירה גנדי (אגב, האיות הנכון הוא גאנדהי) בבחירת בהודו. מפלגת הקונגרס, שהנהיגו אביה וסבה, שלטה בכיפה הפוליטית הרבה לפני שהודו קיבלה עצמאות ב-1947, רק תשעה חודשים לפני עצמאות ישראל.

ואז בא ההלם הגדול של מאי 1977, ומפלגת העבודה של ישראל ניגפה. היא משלה בכיפה הציונית מאז 1933, ללא הפסקה. היא ניהלה את ענייני היישוב והמדינה בטבעיות של מפלגה שלשלטון נולדה (גם אם ז'בוטינסקי שורר על המחנה הלאומי, "אלוהים, לשלטון בחרתנו").

מאז נפלו עוד דינוזאורים. מפלגת השלטון הנצחית של מקסיקו, שניתן לה השם המעניין "מפלגת המהפכה הממוסדת" (PRI), איבדה את השלטון בשנת 2000, לאחר שהחזיקה בו במשך שמונים שנה רצופות. מפלגת השלטון הנצחית של יפן, הליברלית-דמוקרטית (שלא הייתה ליברלית ולא הייתה דמוקרטית) נחלה תבוסה איומה ב-2008, וירדה למדרגה של סיעת מיעוט בפרלמנט.

מה קרה במרוצת הזמן לדינוזאורים הנופלים?

הסוציאליסטים השבדים חזרו לשלטון שנתיים לאחר תבוסתם (וידיעות אחרונות לא הודיע על זה בכותרתו הראשית), ומשלו בכיפה הפוליטית עד 2006. מפלגת הקונגרס של אינדירה ושל בניה חזרה לשלטון כעבור שלוש שנים. כיום היא עומדת בראש הממשלה, זו השנה התשיעית. ה-PRI של מקסיקו עתה זה חזרה לשלטון, מקץ 12 שנה. יהיה מעניין לראות כמה שנים יחלפו לפני שמועמד של האופוזיציה יצליח לחזור ולהיבחר לנשיא. כנראה הרבה מאוד. ה-LDP של יפן התפלשה בעפר תבוסתה במשך ארבע שנים בלבד; אף היא עתה זה חזרה לשלטון עם רוב פרלמנטרי עצום.

קצת אופוזיציה, אפילו הרבה

הדינוזאור הישראלי היטיב פחות מן השאר. מפלגת העבודה חזרה בעצם רק פעם אחת לשלטון, ב-1992. את האפיזודה של אהוד ברק ב-1999 קשה לחשוב למעמד הכתרה. כוחה הפרלמנטרי של המפלגה באותה השנה היה בערך חצי מכוחה ב-1992. התפשטה בה אז ההנחה הכוזבת, שחולשתה הייתה תוצאה של חוק הבחירות הישירות לראש הממשלה. החוק בוטל - ואיתו התבטלה האפשרות שמפלגת העבודה תחזור ותרכיב ממשלה.

יש למפלגות שלטון מה ללמוד באופוזיציה. מפלגת העבודה הבריטית בילתה 18 שנה רצופות באופוזיציה, עד שחזרה לשלטון מחוזקת ומודרנית ב-1997. היא החזיקה בשלטון במשך 13 שנה, והסקרים חוזים שתחזור אליו ב-2014. המפלגה השמרנית של קנדה נבעטה מן השלטון בעוצמה חסרת תקדים ב-1992 (היא ירדה מ-169 מושבים לשניים!), אבל היא חזרה אליו בגלגול חדש ב-2006. ב-2011 היא זכתה ברוב מוחלט בפרלמנט, ואין כל סיבה להניח שלא תישאר בשלטון לפחות עד 2016.

ישיבה קונסטרוקטיבית באופוזיציה יכולה להועיל למפלגה, בייחוד כאשר מנהיגיה חסרים ניסיון מיניסטריאלי. לטוני בלייר לא היה ניסיון כזה כשנעשה ראש ממשלת בריטניה ב-1997. לסטיבן הארפר בקנדה לא היה ניסיון כזה ב-2006. שניהם התייצבו בראש ממשלות חזקות ואפקטיביות. בלייר אפילו הוציא את בריטניה למלחמה בעיראק.

שלי יחימוביץ' יכולה לצאת נשכרת מאופוזיציה רצינית, אם כי כדי להיות רצינית היא זקוקה למפלגה רצינית וממושמעת, ולא לאוסף של שוחרי כהונות. אבל תחייתם של דינוזאורים בארצות רחוקות אינה יכולה לנחם את מפלגת העבודה. הבסיס האלקטורלי ההיסטורי שלה נשמט, והיא לא מצאה לו תחליף. במובן הזה היא דומה לסוציאל-דמוקרטים של שבדיה ושל גרמניה.

איך נפלו סוציאל-דמוקרטים

המפלגה השבדית היא כנראה המצליחה ביותר בתולדות הסוציאליזם הדמוקרטי. היא בנתה מדינה וחברה בצלמה, העניקה השראה הרבה מעבר לגודלה של שבדיה ולחשיבותה, וחזרה וניצחה. אבל סרקו את הברקוד וראו נא את הגרף הזה: אף על פי שהיא מוסיפה להיות הגדולה ביותר בשבדיה, היא עומדת בסימן נסיגה בלתי פוסקת.

בבחירות האחרונות היא קיבלה את שיעור התמיכה הנמוך ביותר מאז הוענקה בשבדיה זכות הבחירה לנשים, ב-1920. בשיא כוחה, לפני 45 שנה, היו לה 50%, עכשיו יש לה רק 30%. משהו מעין זה קורה גם לסוציאל-דמוקרטים הגרמנים. בבחירות האחרונות, ב-2009, שיעור התמיכה בהם היה הקטן ביותר מאז מלחמת העולם השנייה. בגרמניה כמובן יש שמאל עצמאי חזק, אבל הוא אינו נחשב אפילו לשותף פוטנציאלי בקואליציה.

מפלגות עבודה מצליחות מפעם לפעם בייחוד (לא רק) בארצות עם מערכת דו-מפלגתית. כאשר מפלגת עבודה היא החלופה היחידה לימין, היא מקבלת הזדמנות פה ושם. אוסטרליה, שמרנית על-פי רוב נטיותיה, בוחרת ממשלת שמאל מפעם לפעם. איטליה כנראה תעשה כן בקרוב, אבל רק לאחר מנת יתר של ברלוסקוני ולאחר התמוטטות כלכלית.

הסוציאל-דמוקרטים המצליחים ביותר של הימים האלה הם הצרפתים. לפני חמישים שנה הם עמדו לפני שוקת שבורה, המזכירה לא מעט את השוקת של מפלגת העבודה בישראל. ממעמד של מפלגת שלטון, או סמוכה לשלטון, הם ירדו ל-10% מן הקולות. הם התפרקו, ופרנסואה מיטראן יצר מפלגה סוציאליסטית חדשה. הוא הפליא עשות. המפלגה זינקה כמעט בן לילה למעמד האופוזיציה הראשית, ועשר שנים אחר כך הגיעה לשלטון. אבל לא הרי הימים ההם כימים האלה. זה היה לפני הגלובליזציה, בעידן של כלכלה ריכוזית ושל איגודים מקצועיים חזקים.

מפלגת עבודה במאה ה-21 זקוקה לסיבות חדשות כדי לנצח. בישראל, היא עדיין לא מצאה אותן.