בלי דעות קדומות

גזע / משחק של צבעים

"גזע" של תיאטרון חיפה היא הצגה שמולידה ציפיות. דעות קדומות. שלושה שחקנים מוכחים (רמי הויברגר, נורמן עיסא ושרון אלכסנדר), הבטחה גדולה (אסתר רדא), במאי מוערך (משה נאור), מתרגם מצוין (יוסף אל דרור), ומעל כולם יוצר בקליבר של דיוויד מאמט, שבין הרזומה העשיר מאוד שלו, חתום גם על העיבוד הקולנועי של אחד הסרטים האהובים עליי, "לכשכש בכלב" המבריק בכיכובם של רוברט דה נירו ודסטין הופמן.

הרבה ציפיות, וכן, לא נעים לומר ולהיתפס לקלישאה, אבל גם אכזבה, שמתקבלת בעיקר משום המחזה המאוד שטוח שתפר מאמט.

כשמה כן היא, הנושא שעל הפרק הוא גזענות. התפאורה היא משרד עורכי דין, שבו אחד השותפים הוא אדם לבן (הויברגר), ואחד שחור (עיסא). יש להם מתמחה שחורה (רדא), ויש להם גם לקוח לבן (אלכסנדר), איל הון שמואשם באונס צעירה שחורה.

יחסי הכוחות ברורים. החידוש הוא בעצם שזו דרמת בית משפט נטולת בית משפט, ולכן גם עם פוטנציאל להיות נטולת פילטרים. היא מתרחשת כולה בחדר הישיבות של עורכי הדין שצולבים את הלקוח שלהם על מנת להבין אם יש להם קייס להגן עליו; ובכך הם משמשים בפועל גם כקטגורים וגם כחבר המושבעים. המתמחה מביטה בו בעיניים מאשימות למן הרגע הראשון, ותופסת על הבמה גם את תפקיד הקורבן. אלא שלא כמו הצעירה חסרת האונים שנאנסה, היא לא מתכוונת לוותר, ומהלכיה הם שמניעים את גלגלי העלילה.

אני מניח שגם בלי לכתוב כמה יוצא אחד ועוד אחד, אפשר להבין לאן הסיפור הזה מתגלגל. אמנם, הקצב מהיר והמשחק מאוד משתדל לייצר פאסון, אבל סחף לא מתרחש. הכול מאוד מלאכותי, כלוא בתוך הסטריאוטיפ, וחבל. לכשכש בכלב זה לא.

הומאז' / קסם בימתי

את שאר הרוח שכל-כך חסר ב"גזע" הבינוני אפשר למצוא במנות גדושות אצל מאור זגורי, שכתב וביים הומאז' שובה-לב לסיפורם של אמני לה-רוש, ושמתארח בימים אלה בתיאטרון הקאמרי. עם האמנים שפעלו במסגרת הקומונה הפריזאית הזו בראשית המאה שעברה, נמנות פיגורות דוגמת סוטין, מודליאני, ריברה ושגאל, אבל נדמה שהרבה יותר מאשר זגורי הלך שבי אחר היוצרים ואחר היצירות שלהם, הוא התאהב בתהליך היצירה, שאיפשר להם להפוך לכל מה שהם מסוגלים להיות. באותו כר פורה ומפרה, צירופי מקרים של נסיבות ושל אנשים, שמשחררים את הגאונות להתפרץ. והרי הציור הוא רק התחנה הסופית, הרגע שבו נוגע המכחול בקנבס ומנסה להעביר עולם ומלואו אל תוך מסגרת תחומה.

כל מי שביקר במוזיאון מכיר את התחושה של לעמוד אל מול היצירה ולנסות להבין מה הוליד אותה, וזגורי לוקח את הצופה בדיוק למקום הזה, כשהוא מכניס אותו לאורגיית האמנים הזו, שבאמת קרתה. במיקרו-קוסמוס הזה של לה-רוש, זגורי נוגע בחוכמה בגזענות, במיניות ובכל אותם ממשקים שאמנים הם הראשונים להעז לפרוץ. הוא מציג מחיצות ושובר אותן; בא חשבון עם תרבות הצריכה, שמנסה לאלף אמנים לתבניות - ואת הכול הוא עושה תוך מגע מלא עם הקהל, כשהשחקנים מסתובבים ורוקדים בינו ומסביבו, וכשברקע פסקול נהדר שעיצבה מירי לזר.

לסיכום, מעבר לטקסט שמצליח לגעת, זגורי מעצב תמונות קבוצתיות מוצלחות גם מבחינה תיאטרלית, כולל אחת שמתעלה על כולן ושמגיעה ממש רגע לפני הסוף.