הקרקס של פקידי האוצר

1. ראש הממשלה בנימין נתניהו צודק לחלוטין: נתוני הגירעון שפורסמו השבוע ועוררו סערה רבתי לא היו חדשים, לא היו מפתיעים ולא היו יוצאי דופן בהשוואה לתחזיות. אלו היו הציפיות, פחות או יותר, ואלו היו המספרים שהתעופפו באוויר כבר לפני חודש, חודשיים ואף יותר. איש מהכלכלנים לא נפל מהכיסא כשנתוני הגירעון פורסמו השבוע וחבילת הגזרות נשלפה ומוחזרה בפעם האלף.

אכן, צריכים וחייבים לדאוג מנתוני הגירעון ומכך שהוא מבני (כלומר, אינו תלוי במחזורים העסקיים), אבל ישראל כבר התמודדה יפה עם גירעונות גבוהים יותר. אבל מה שצריך להדאיג יותר הוא התרחבות הגירעון המסחרי - עוד נתון שפורסם השבוע וחייב להדליק נורות אדומות. נתניהו אף צודק בטענתו שיריביו הפוליטיים השתמשו בנתונים הלא-חדשים והלא-מפתיעים כדי להתנגח בו ובשר האוצר שלו, שבוע בלבד לפני הבחירות.

נתניהו צודק, אולם את טענתו הוא צריך להפנות גם לעצמו. הוא היה נוהג בדיוק כפי שנהגה שלי יחימוביץ' במקרה ההפוך: נכנס בה באבי-אביה, כפי שהיא נכנסה באבי-אביו. זה חלק מהקרקס הפוליטי, במיוחד ימים ספורים לפני הבחירות.

2. הפיאסקו והקרקס האמיתי התרחש בבוקר יום שלישי. שר האוצר, בצדק, התרעם על פקידיו שהחליטו מבעוד מועד על חבילת המסים הבאה והוציא נגדם הודעה חריפה לעיתונות, בזו הלשון: "המדיניות הכלכלית במדינת ישראל נקבעת על-ידי ראש הממשלה ושר האוצר ולא על-ידי פקידים שמתדרכים בעילום-שם".

וראו זה פלא, בדיוק בשעה ששחרר שטייניץ את ההודעה לעיתונות תדרכו הפקידים (מנכ"ל האוצר דורון כהן והממונה על התקציבים גל הרשקוביץ) את הכתבים הכלכליים לשיחה לציטוט ולפרסום. בתדרוך הזה הם התעקשו שוב על חבילת המסים הממשמשת ובאה עלינו. מבחינתם, זו האופציה הכי קלה והכי מיידית לסתום את הבור שהם האחראים הישירים עליו. מאוחר יותר, כשהבינו את טעותם, הם ביקשו מהכתבים לגנוז את השיחה. זה כבר היה מאוחר מדי והרשקוביץ, לקראת ערב, ניסה למזער נזקים בראיונות מרוככים.

הקרקס הזה העיד, יותר מכול, על התרבות ועל אופי העבודה במשרד האוצר ועל קהות החושים של הפקידים שהרחיקה לכת. זה שנים שחבורת פקידים מתנהגת כאילו היא ההשגחה העליונה של הכלכלה הישראלית, וחורצת לחומרה את דינו של מי שהעז להמרות את פיה או להתנגד לרעיונותיה. הם נהנים לנהוג כאילו הם שומרי הראש, הסף והכסף של הכלכלה הישראלית, המצילים את המשק מ"פוליטיקאים" חסרי אחריות. בפועל, הם אלופי הפוליטיקה, אלופי הדילים, אלופי האג'נדות, אלופי התדרוכים, אלופי ההדלפות, אלופי ההפחדות ואלופי ההסתה.

די מדהים לגלות שרפרנטים בני 30 ומעלה באגף התקציבים מסוגלים לחסום או לקדם כמעט כל החלטה כלכלית משמעותית, להתנגח במשרדים אחרים בלי חשבון ולעתים לקדם אג'נדות פרטיות וסדר עדיפויות פרטי. וחמור מכול, אם יש מישהו שאומר שניים-שלושה דברים הסוטים מהדוקטרינה שלהם, מיד נשלחים סריסי החצר שלהם בתקשורת כדי להחטיף להם באבי-אביהם.

אכן, יש באוצר אנשים מוכשרים, יש שם אנשים מודאגים, יש שם אנשים שמאוד אכפת להם, אבל שכרון הכוח קצת שיבש את שיקול דעתם. אם בכירי האוצר היו משקיעים קצת פחות אנרגיות בתדרוכי עיתונאים והרבה יותר אנרגיות בגיבוש תוכניות אפקטיביות למלחמה בהון ה שחור העצום בישראל, כל הברבורים היום על העלאת מסים לא היו נחוצים.

אומרים שהאוצר ופקידיו נחלשו מאוד בשנתיים האחרונות. גם אומרים שצריך לשבור מונופולים. ייתכן שהמונופול הראשון שצריך לשבור הוא משרד האוצר בכלל ואגף התקציבים בפרט. סליחה, אבל אם ראש הממשלה החליט שלא יוטלו מסים (ונקווה שיעמוד במילתו), מי הם שיגידו שכן יעלו אותם?

3. אנשי האוצר ודאי ישמחו מאוד לראות את נפתלי בנט מצטרף לממשלה החדשה של נתניהו (מה שכנראה יקרה בלאו הכי). לא, ממש לא בגלל דעותיו הפוליטיות של בנט, אלא דווקא בגלל דעותיו הכלכליות. שי ניב עמד השבוע ב"גלובס" על התפיסה הקפיטליסטית הקיצונית של בנט, אבל ראוי להדגיש אותה שוב לאור תשובותיו המדהימות במשאל "גלובס" על המדיניות הכלכלית העתידית של ישראל.

אם אומרים על נתניהו שהוא מייצג את ה"קפיטליזם החזירי", אזי בנט יכול לקבל בהחלט את התואר של "הקפיטליסט החזירי בריבוע". בנט טוען ש"הגדלת שכר המינימום היא צעד פופוליסטי, המשפר מעט את רווחת חלק מהעובדים, אך מוציא חלק אחר ממעגל העבודה".

מה, באמת? כנראה בנט לא ממש יודע או מבין איך זה לחיות ממשכורת של 4,300 שקל בחודש, ולשלם ממנה חשבונות חשמל, ארנונה ומים ולעשות קניות בסופר. הוא כנראה גם שכח את הניסיון הקודם להעלות את שכר המינימום, שלווה במחזה המביך של כנסת ישראל דוחה את ההצעה (מאוחר יותר הושגה הסכמה בלחץ ההסתדרות).

גם אז חברו נתניהו, שטייניץ ופקידי האוצר לקמפיין שקרי, שלפיו העלאת שכר המינימום במאות שקלים בודדים היא אם כל חטאת; צעד פופוליסטי שירסק עסקים, יפגע בעובדים ויגדיל את האבט לה. דבר מתסריט הבלהות הזה לא קרה בעקבות

העלאת שכר המינימום. עסקים לא קרסו, עובדים לא נפגעו והאבטלה לא גדלה. רק כמה תאגידים חזיריים הפכו קצת פחות חזיריים.

למרבה הצער, נראה שבנט החליט לרקוד לפי החליל של פקידי האוצר ולהתחנף לעיתונאים כלכליים עם סיסמאות שנשמעות מצוין אבל ריקות מתוכן. הוא טוען שצריך להפוך את תקציב הביטחון לשקוף יותר. הוא גם טוען שהגדלת התקציב "היא הדרך הקלה והבלתי חברתית ביותר לשפר את השירותים שמספק המגזר הציבורי". הוא גם דורש "לבצע רפורמה במגזר הציבורי כדי להחדיר בה ערכים של מצוינות ואחריות". מאה אחוז, מר בנט, כולנו מסכימים, אבל לפני שאתה מתיישב על כיסאך בממשלת נתניהו, אתה חייב גם לדרוש שקיפות מלאה בתקציבים המופנים להתנחלויות לאורך השנים, מספרים שקשה מאוד לפענח בבליל הנתונים של אגף התקציבים.

כן, מר בנט, אם שקיפות, אז שקיפות עד הסוף. שכל אזרח בישראל יידע ויכיר את המספרים ויחליט, איש-איש לפי נטיותיו הפוליטיות, אם זו חלוקה הגיונית והכרחית של העוגה. שיחליטו כן, שיחליטו לא, אבל שיעשו זאת כאשר כל המספרים מונחים על השולחן.

4. תמונת המיקרו של התהליכים החברתיים והכלכליים בשנים האחרונות בישראל נראתה השבוע בבית-החולים הדסה עין כרם בירושלים. המנכ"ל, פרופ' אהוד קוקיה, החליט להתפטר שנה בלבד לאחר כניסתו לתפקיד, בגלל גירעון צפוי של כ-200 מיליון שקל השנה. בעקבות הגירעון החליט דירקטוריון בית-החולים לפנות לממשלה כדי לקבל סיוע תקציבי. הבקשה הזאת אינה טריוויאלית, ובמידה מסוימת היא גם די חצופה. בית-החולים הדסה נשלט על-ידי עמותה ציבורית (נשות הדסה), מנוהל באופן עצמאי והכנסותיו בנויות על תרומות ושירותים רפואיים שהוא מציע.

הדסה יישם מודל של שר"פ (שירותי רפואה פרטיים) די קיצוני שמדרבן וממש דוחף חולים להוציא כספים (ביטוחים משלימים ופרטיים) על שירותים שהם ממילא צריכים לקבל במסגרת הרפואה הציבורית. רק כדי לסבר את האוזן, בעוד בתי החולים הממשלתיים מבקשים לאמץ מודל שבו השר"פ יפעל רק בשעות אחה"צ, בהדסה המודל הוא של שר"פ 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע.

לא רק זאת, הוא אינו מוגבל רק ל"פעילות אלקטיבית" (ניתוחים ופרוצדורות שאינם דחופים מאוד) אלא כולל כמעט הכול, למעט השתלות כבד או מקרי קיצון אחרים. כפי שאמר בעבר פרופ' שלמה מור יוסף, לשעבר מנכ"ל הדסה, ל"גלובס": "גם אם יגיע אלינו בשלוש לפנות בוקר אדם באמבולנס שזקוק לצנתור, מבחינתנו לגיטימי להציע לו מסלול שר"פ".

המודל הקיצוני הזה הפך כמה רופאים בהדסה למיליונרים כבדים, עד כדי כך שאפילו כמה מהחזרזירים בסקטור העסקי צריכים להסמיק מבושה נוכח תלושי השכר שלהם. כיוון שבית-החולים הדסה פועל במתכונת של עמותה, הוא חייב בדיווח על שכרם של חמשת הבכירים שלו לרשם העמותות, בדיוק כמו שחברה ציבורית חייבת בדיווח לרשות ני"ע.

ובכן, שימו לב לטבלה המצורפת: חמשת מקבלי השכר הגבוה ביותר צברו בשנתיים בלבד סכום עתק של כ-38 מיליון שקל ברוטו (במונחי עלות, המקובלים בחברות ציבוריות, מדובר בכ-45 מיליון שקל). רופא עיניים הצליח להשיג בשנת 2010 שכר חודשי של 575 אלף שקל ברוטו, כ-640 אלף שקל במונחי עלות.

רופאים צריכים להרוויח ולהרוויח טוב, אין ספק, אבל הסכומים המוגזמים הללו נולדו אך ורק מבניית מערכת מעוותת ולא מאוזנת בין הרפואה הציבורית לרפואה הפרטית, מערכת שמתודלקת על-ידי הביטוחים המשלימים והפרטיים ה"שואבים" עד 10 מיליארד שקל מדי שנה מהצרכנים.

הסכומים העצומים הללו דוחפים וימשיכו לדחוף את החולים לעבר הרפואה הפרטית וכמובן יפגעו בחלשים ובחסרי היכולת. רוצים תור מהיר? רוצים ניתוח מהיר? עברו בבקשה לשר"פ, אחרת תתייבשו חודשים בהמתנה לתור או לניתוח. איזו ברירה מותירים לך, לשחק בבריאות? מובן שאין ברירה אלא לספוג את ההשתתפות העצמית ולהמשיך לממן חגיגה של רפואה פרטית.

כך האזרחים משלמים מסי בריאות עבור הרפואה הציבורית, לא סומכים עליה, ומוסיפים ביטוח משלים. ויש שמוסיפים גם את הביטוח הפרטי ככפל ביטוחי, הרי בבריאות לא משחקים. לחברות הביטוח ולקופות החולים, וכמובן גם לרופאים, יש אינטרס מאוד ברור "לאלץ" את החולים לפנות לקליניקות הפרטיות ולשירותי השר"פ שלהם כדי לגזור את הקופונים השמנים. בפועל, מערכת הבריאות הציבורית עוברת מעין תהליך הפרטה קיצוני, שבמסגרתו המערכת הציבורית מוזנחת והולכת ואילו המערכת הפרטית פורחת והולכת. על החתום: משרד האוצר ומשרד הבריאות עם רגולציה רופסת.

בהדסה התהליך הזה קיצוני מאוד. הערבוב בין הפרטי לציבורי נגלה לעין, אבל זה לא מפריע לבית-החולים הגירעוני לבקש עזרה ממשלתית. איזו עזות מצח! איפה כל הסיסמאות על התייעלות? לפני שהדסה מחזר אחרי תקציבים ממשלתיים, אולי שישלם קצת פחות לרופאים שמבצעים טיפולים סטנדרטיים שאמורים להיעשות במסגרת הציבורית?

 המליונרים של הדסה עין כרם

eli@globes.co.il