חוששים שהכוכב שלכם יברח? יש מה לעשות

כשמנצ'סטר סיטי, צ'לסי או פ.ס.ז' השליכו בקיץ סכומים דמיוניים עבור רכישת שחקנים, הן לא גילו לנו משהו שלא ידענו. מאז פסק ביה"ד האירופי בעניין בוסמן בשנת 1995, השתנו באופן משמעותי זכויות הכדורגלנים ובמיוחד אזרחי האיחוד האירופי מביניהם, ונקבע כי הם יכולים לנוע בחופשיות בתוך מדינות האיחוד עם תום החוזה שלהם. מה שנותר בידי הקבוצות הוא לתמרן באמצעות כלים משפטיים על מנת להשאיר בידיהן נתחים כספיים כמה שיותר גדולים עבור שחקנים, לפני שאלו מסיימים חוזה ועוברים ללא תמורה. וכמובן, לקוות שבצד השני יהיה מי שישלם "דמי העברה" מופרכים כדי לפדות את שחרורם מאותם חוזים.

חלון ההעברות החורפי שנפתח החודש מעמיד לא מעט סוגיות משפטיות, המושפעות מאוד מדיני כדורגל ההולכים ומתפתחים עם התקנת תקנות פיפ"א ופסיקות בתי הדין של פיפ"א ובית המשפט הגבוה לערעורי ספורט בשווייץ (CAS). כדורגלנים מקצועיים הם עובדים מיוחדים, מאחר וערכם למועדונים גדול בהרבה בהשוואה לעובדים רגילים. המועדונים חייבים לממן את הרכישה והתחזוקה של "הנכסים" הללו בעיקר בגלל שהם פועלים בענף בו הבדל קטן ברמת העובדים, משמעותו הגשמה או אי הגשמה של מטרות הארגון (אליפות, ליגת אלופות וכו') וכמובן השלכות כלכליות אדירות.

***

בהנחה שלא לכל הקבוצות באירופה יש בעלים עם כיסים עמוקים או בארות נפט, המודל הפיננסי החלופי של המועדונים הבינוניים-קטנים לכיסוי הפסדים הופך ברוב המקרים לכזה הנשען על פעילות העברות שחקנים. מיותר לומר כי מועדונים אלו להוטים במיוחד לשמר את שחקניהם במערכת חוזית יציבה שתבטיח להם "ביום הדין" לקבל כמה שיותר כסף עבור שחקן שמעוניין לעזוב.

העניין מאוד לא פשוט. התקנון הבינלאומי של פיפ"א מנסה לספק הנחיות אוניברסליות בכל הקשור ליציבות חוזית והעברות בינלאומיות. אלא שהשוני העצום בין התקנות של כל מדינה ומדינה, מייצר עבור המועדונים אתגר של ממש להכיר את דיני פיפ"א כדי להגן על האינטרסים הכלכליים שלהם ולהחליט החלטות טובות יותר לעתיד המועדון בעת ששחקן משורותיהם עובר למדינה אחרת.

מקרה אחד שאיתו נאלצים להתמודד בשנים האחרונות מועדונים ברחבי העולם הוא האפשרות של הפרת חוזה חד-צדדית. נושא המעוגן בתקנוני פיפ"א, אך לא מעוגן בתקנונים מקומיים רבים, כולל בישראל. בשל פער תקנוני מעין זה ניזוקו כלכלית מספר רב של מועדונים (גם ישראלים), שנאלצו לראות איך "נכסים" שלהם מחליטים בן-לילה לעזוב את הקבוצה ללא פיצוי הולם.

אחד המקרים הידועים היה מעברו של פיליפ מקסס מאוקזר הצרפתית, שסירבה להצעתה של רומא להעביר אליה את השחקן, אך נאלצה להשלים עם נטישתו של הבלם, למרות שהיה באותה עת תחת חוזה.

במקרה וובסטר המפורסם קבע בית המשפט, כי השחקן רשאי לעזוב את קבוצתו באופן חד-צדדי טרם סיום חוזהו, בתנאי שישלם לקבוצה את סך המשכורות שנותרו עד לסיום חוזהו. אלא, ששחקנים שהסתמכו על האפשרות "לקנות" את חוזיהם, גילו כי אלמנטים רבים, ובכלל אלו גם קריטריונים מעורפלים מעט, כגון "סיבה מוצדקת" ו"ספציפיות ספורטיבית", עדיין עומדים במסכת השיקולים של פיפ"א ו-CAS בבואן להכריע בסכסוכים מעין אלו. שחקנים אלו נדרשו (יחד עם קבוצתם החדשה) לפצות את הקבוצה שעזבו בסכומים נכבדים. ובמלים אחרות, "קניית החוזה" שנראתה בזמנו כאופציה חוקית להשתחרר מקבוצה, הפכה להרבה פחות חוקית וברורה.

עניין הפרת חוזה חד-צדדית הינו רלבנטי מאוד עבור השחקן הישראלי לאור הפערים הקיימים בין התקנון הישראלי לתקנון פיפ"א בנוגע להפרות חד-צדדיות, כמו גם בנושאים אחרים כגון הגבלת משך החוזה: בעוד שתקנון פיפ"א מגביל חוזה למקסימום 5 שנים, אין בתקנון הישראלי התייחסות לעניין. המשמעות של פערים אלו? שחקנים ישראליים שיחזיקו בהצעות מקבוצות בחו"ל, ושישכילו לצבור מידע רלבנטי על זכויותיהם מכוח התקנון הבינלאומי, יוכלו לנצל סיטואציות חוזיות להשתחרר מהחוזים באופן חד-צדדי.

אלא ששימוש באפשרויות הפרה חד-צדדית בעייתית עבור הקבוצות, במובן שהוא מערער את כוח המיקוח השווה (או אף הנוטה מעט לטובת הקבוצה בתקנון הישראלי) בין המעסיק והשחקן. ניתוח של מקרים בולטים מגלה כי אפשרויות הפרת חוזה חד-צדדיות מקובלות ע"י פיפ"א ו-CAS, בהתקיים נסיבות מסוימות, המייצרות יתרון ברור לשחקן מול הקבוצה.

***

עם השנים מקדמת פיפ"א את הוודאות בנוגע לשוק ההעברות, הן בתקנוניה והן בהלכות שנקבעות. שחקנים בכירים בכדורגל האירופי, דוגמת ג'רארד פיקה (ברצלונה נ' מנצ'סטר יונייטד), אריאל אורטגה (נגד פנרבחצ'ה), אדריאן מוטו (נגד צ'לסי), ורבים אחרים - מרכיבים פסיפס של סוגיות משפטיות בעלות השלכות משמעותיות, גם לעניינם של הקבוצות והכדורגלנים בישראל. לבינתיים, מומלץ לשחקנים ולמועדונים להתמקד בייחודיות המסוימת הנוגעת לדיני פיפ"א במקביל לחוק המקומי.

למועדונים אינטרס ברור למנוע כל שימוש באפשרויות יציאה וסיום חד-צדדיות. מומלץ להם להימנע מחוזים שלא משקפים את ערכו המשתנה של השחקן, ולתגמל את שחקניהם באם ביצועיהם משתפרים. כך גם מומלץ למועדונים לשלב בחוזים סעיפי שיפוי בגין הפרה חד-צדדית ועזיבה לחו"ל, שיתאימו באופן אוטומטי את דמי הפיצוי ביחס לקריטריונים אובייקטיביים הנוגעים לביצועי השחקן והמועדון. חידושי חוזים תכופים הם עוד אמצעי שבעזרתו יכול להבטיח המועדון כי שחקניו מצויים כל העת תחת התקופה החוזית המוגנת. הכוונה: אם מועדון יודע שהוא מעוניין בשחקן כבר שנתיים לפני סוף החוזה שלו - אין שום סיבה שלא להחתים אותו בשלב מוקדם כשהחוזה רחוק מסיום.

באמצעות המלצות אלו ורבות אחרות, בעידן בו תעשיית הכדורגל הולכת ומתמקצעת, למועדונים בינוניים וקטנים עדיין עומדים כלים משמעותיים להגן על הרווחים הטמונים בנכסים היקרים שברשותם ולשחקנים עומדים הכלים להבטיח את קידומם המקצועי והכלכלי.

* הכותב הוא פיפ"א מאסטר, מפירמת עו"ד הבינלאומית זיסמן, אהרוני, גייר ושות' (ZAG/S&W)