ארץ בחירה

אם היה מקצוע כזה "פסיכולוג לאומי", מדינת ישראל היתה מספקת לו פרנסה בשפע. כבר שנה וחצי מרחפת השאלה אם ואיך תשפיע "מחאת האוהלים" על הבחירות. התשובה הפשוטה היא שהמחאה כאן, גם אם בפרופיל נמוך. הרי אפילו התעלול הריק האחרון של רה"מ בנימין נתניהו - המינוי לכאורה של השר הפורש משה כחלון לפלסטר הלאומי של מצוקת הדיור - לא היה מתרחש אלמלא הוקם האוהל הראשון ההוא של דפני ליף, ואלמלא קרה כל מה שקרה אחריו.

התשובה המורכבת יותר היא, שמבחינת האנרגיות הציבוריות מערכת הבחירות הזו הייתה האנטי-תזה של המחאה החברתית. בקיץ 2011 נפתחו פצעים והוצפו נושאים שבמשך שנים התחבאו עמוק בארון הלאומי שלנו: האימה של מאות-אלפים מפני התהום הכלכלית הפעורה לרגליהם, השילוב המצמית בין חוסר ביטחון צבאי לתעסוקתי, התסכול והייאוש הנגזרים מרמת השירותים העלובה שהמדינה מעניקה לנו בשלל תחומים - בריאות, חינוך, תחבורה, רווחה, דיור.

קיץ 2011 היה הקיץ של ההחצנה: הכול (טוב, כמעט. הכיבוש המשיך גם אז להיות הפיל באמצע החדר שלא מדברים עליו) עלה על השולחן. לכמה רגעים לא נשכחים, דיברנו דוגרי.

חורף 2012-2013, לעומת זאת, יירשם כעידן ההדחקה וקהות החושים: במקום לחזור וללבן את הדברים החשובים באמת, בזבזנו שבועות ארוכים במעקב מפוהק אחרי מרוץ סוסים פרסונלי, עתיר אגו, רכילות, קומבינות פוליטיות וספינים; וכה מדולדל בתוכן, בעקרונות ובפתרונות. תהליך הסלבריטאות המואץ של ראשי הרשימות גורם לכך שרבים מהמצביעים ייתנו את קולם ליאיר או לציפי, לנפתלי או לביבי - אבל את העבודה האמיתית בארבע השנים הקרובות יעשו האנשים שנמצאים במורד הרשימה. חלקם הוסתרו היטב בשבועות האחרונים כדי שלא יאמרו חלילה את מה שהם חושבים; לחלק אחר אין מה לומר, ולא ברור איזו אפשרות גרועה יותר.

תזה פופולרית גורסת שהשפעותיה האמיתיות של המחאה החברתית יורגשו - בדומה לתקדים מלחמת יום הכיפורים - רק במערכת הבחירות הבאה. מה שבטוח, מדינה שנמצאת תחת שלל איומים - צבאיים וחברתיים - לא יכולה להרשות לעצמה קהות חושים כזו לאורך זמן. הדחקה היא פריבילגיה של מדינות שלוות יותר. אם להאמין לסקרים האחרונים, יש סיכוי סביר שהבחירות הבאות ייערכו בעוד זמן לא רב. עד אז, מומלץ שנתעורר.

אם מתעלמים מתשדיר החתונה הגזעני של ש"ס, כנראה מקמפיין הבחירות הנוכחי נזכור יותר מכול את מתקפת השכנוע הקוראת לישראלים ללכת להצביע. הדיון על עצם ההצבעה עקף בימים האחרונים את השאלה למי צריך להצביע ומדוע, הרבה בזכות התשדיר האפקטיבי המתריע מפני "שלילת זכות הקיטור לשנים הבאות".

אני תומך בכך שכל אזרח ישתתף במשחק הדמוקרטי, אבל נדמה ששכחנו משהו: שההשתתפות הזו צריכה להיות בעלת משמעות ולהיעשות מתוך כוונה. ההגעה לקלפי והטלת הפתק הן פעולות טכניות שלכאורה מבטאות השתתפות, אבל אין להן ערך דמוקרטי אמיתי אם הן לא מלוות בלימוד של העמדות השונות ובבחירה מושכלת בפתק הנכון עבורנו.

לפני ימים מספר אמר לי ידיד ירושלמי מודאג, שהוא לא מבין מדוע מדינת ישראל צריכה להשקיע מיליארדי שקלים ברווחתם של רבע מיליון פלסטינים במזרח ירושלים. בכלל, אמר, מה לנו ולשועפאט. שאלתי למי הוא מתכוון להצביע. הוא השיב "ליאיר לפיד". שאלתי אם הוא ער לכך שהמצע של "יש עתיד" קובע שירושלים המאוחדת לא תהיה בשום מצב נושא למשא-ומתן, ושלפיד מתכוון להיכנס בדהרה לממשלת נתניהו המאמינה בהמשך השליטה הישראלית במזרח העיר לנצח נצחים, שליטה שעולה לנו מיליארדים על-חשבון מערכות החינוך, הבריאות והרווחה שלנו. הידיד היה המום. מכרו לו תדמית שלפיד הוא מרכז-שמאל, והוא קנה.

הנה החדשות הרעות: להיות אזרח מעורב במדינה דמוקרטית זו עבודה; עבודה שלא יכולה להתחיל ולהיגמר בגיחה חפוזה לקלפי פעם בארבע שנים. יש הרבה חילונים גמורים שמתכוונים להצביע לבית היהודי, רק כי נפתלי בנט ("האח") הוא כל-כך COOL. הם לא טרחו להתעניין בעמדות הקיצוניות של רבים מחברי רשימתו, שיום אחרי הבחירות יקדמו - ובצדק מבחינתם - סדר-יום, חקיקה ומדיניות הפוכים לאינטרסים של המצביעים החילוניים שמתרשמים מהאקזיט של בנט. הצבעה כזו, עוד יותר מאי-הצבעה, תשלול מהם, כמו בתשדיר, את זכות הקיטור עד הבחירות הבאות.

נכון, התקשורת רדודה וסייעה להפוך את הבחירות למירוץ פרסונלי ותדמיתי, אבל היום יותר מאי פעם מי שרוצה לקבל אחריות על הצבעתו יכול לעקוף את העיתונות המסורתית, לעיין במצעי המפלגות, ללמוד על ביצועיהן בכנסת האחרונה, ולגבש עמדה מבוססת. קמפיין רציני היה צריך לקרוא לציבור לעשות את זה - ולא סתם להגיע לקלפי, להתלבט מאחורי הפרגוד בין ציפי, ביבי ושלי, בלי מושג מה בעצם ההבדל ביניהם, ולבסוף לבחור במופז כי התשדיר שלו הכי מעורר רחמים.

זה אמנם יגרום לאחוזי ההצבעה להיראות טוב יותר, אבל זה לא ירחיב את ההשתתפות האמיתית במשחק הדמוקרטי.

ההנחה המוטמעת בדיון על אחוזי ההצבעה הנמוכים היא, שרוב הציבור הנגוע באדישות ממוקם בשמאל. גם בתשדירים מככבים היפסטרים מעצבנים מהסוג שקשה למצוא בקרית מלאכי. אך הנתונים מלמדים משהו אחר לגמרי.

המנכ"ל לשעבר של העמותה לחופש המידע, רועי פלד, בדק ומצא שיישובים וערים רבים שבהם ההצבעה נטתה למרכז-שמאל התאפיינו בבחירות 2009 באחוזי הצבעה גבוהים (שוהם 84%, מודיעין 80%, רמת השרון 75%, קרית אונו 74% ועוד), בעוד ערים עם פרופיל ימני יותר התאפיינו דווקא בשיעור הצבעה נמוך (דימונה 51%, טבריה 54%, באר שבע 57%, נצרת עילית 57% ועוד).

אדישות, אם כך, היא לא מחלה של שמאל או ימין; ההסבר הוא כנראה, שההיעדרות מהקלפי היא תופעה שמאפיינת אוכלוסיות חלשות מבחינה סוציו-אקונומית, שנוטות להרגיש שהמדינה השליכה אותן בצידי הדרך ושאין להן יכולת להשפיע על המשחק הדמוקרטי. שם נמצא מאגר קולות גדולים ומתוסכלים, ושלפחות לפי הסקרים נראה ששלי יחימוביץ' לא הצליחה לשכנע אותם להגיע לקלפי ולתמוך במצע הסוציאליסטי שלה.

אל היישובים החלשים במגזר היהודי, צריך להוסיף את אחוזי ההצבעה העגומים בקרב הערבים - האוכלוסייה המיואשת ביותר במדינה (53% בבחירות 2009). הנה עוד חמישה-שבעה מנדטים אבודים שהמרכז-שמאל הפקיר, וישלם על זה ביוקר.