מהפך לא מפלגתי

הכנסת הבאה תהיה מורכבת מלפחות 50 חברי כנסת שמעולם לא היו חברי כנסת. זה נתון יוצא דופן וחסר תקדים. יאיר לפיד ונפתלי בנט, איילת שקד, עופר שלח, מרב מיכאלי, מיקי לוי, סתיו שפיר, איציק שמולי, הם רשימה חלקית אבל מייצגת של טלטלת הבחירות הנוכחיות.

זה לא מהפך מפלגתי של המפה הפוליטית, זה מהפך איכותי ועקרוני. מבחינה ציבורית מדובר במהפך הרבה יותר חשוב. דברו המובהק של הציבור הישראלי הוא הרצון לכנסת אחרת, כנסת חדשה. עם די.אן.איי משופר. אזרחי ישראל צמאים לדם טרי ושואפים להזרימו למסדרונות ולאולם המליאה העייף.

הבחירות האלה הן אבן דרך בהיסטוריה של מדינת ישראל. ולא, לא בגלל שנתניהו נחלש ולפיד התחזק, אלא בזכות התגייסות האזרחים למען שינוי אמיתי. השינוי הזה יהיה חייב להגיע הפעם, כי הפוליטיקאים ילמדו את הלקח: מי שלא יעבוד בשביל הבוחרים שלו, ישלם בקלפי.

כל המספידים, המלעיזים, המלגלגים, אלה שדיברו על סושי ובתי קפה, אלה שקברו את מחאת האוהלים קבורת חמור, צריכים עכשיו לבלוע את לשונם ולהודות: המחאה החברתית לא מתה. היא חיה, זועמת ובועטת, ואת בעיטת הנקמה שלה היא כיוונה הישר לבטנם הרכה של הפוליטיקאים הוותיקים, אלה שצפצפו עליה במשך השנה וחצי האחרונות, בקלפי.

נכון, היא הורידה את הראש, המחאה, כשהבינה שאין לה סיכוי להתמודד עם אוהלים ביד ושיר בלב מול מבצעים צבאיים בעזה, העלאות מחיר מטורפות, חלוקת דירות בשני גרוש לאלה שאולי מגיע להם פחות, ועדות כסת"ח מופרכות, הכבדת המיסים עקיפים והישירים, גרעונות אדירים שצצים מאלוהים יודע איפה, ונבחרי ציבור ששמים עליה פס.

קיץ 2011 הוכיח כמה חזקה המחאה וכמה סבלנות יש לה עד שהתפוצצה ברחובות, ואיך היא יכולה להפתיע, אבל קל היה להאשים אותה בתבוסתנות. נגמר לאנשים הכוח, הם התייאשו.

אז מסתבר שלא. הם חיכו לרגע המתאים.

המחאה הזו אולי הובלה בידי מעמד הביניים, אבל התפשטה לכל שדרות הציבור והמסר שלה אחד: נמאס לנו מהפוליטיקאים המסואבים, אלה שדואגים לאגו שלהם לפני שהם דואגים לצרכים של האזרחים, אלה ששכרון הכוח עיוור את עיניהם. לכל אלה חיכו המוחים בפינה ולימדו אותם לקח הערב, בחירות לכנסת ישראל, 22 בינואר 2013.

אף אחד לא ציפה שהמפונקים שחיים על חשבון ההורים ומייללים את עצמם לדעת, ויודעים רק לרקוד מול אייל גולן ושלמה ארצי ולדבר על ערכים גדולים, על אחדות, על הימנעות מפוליטיקה, יעשו בדיוק את ההיפך ביום הבוחר ויהיו הכי פוליטיים שיש, בדרכם. לאו דווקא בבחירה בין שמאל לימין, או בין סוציאל דמוקרטיה וקפיטליזם נאור, כמו שציפו מהם, אלא בחירה בדם חדש, באנשים שלא מכירים את מסדרונות המשכן.