הלילה כל זה כבר לא משנה, כי זה הפך לרשמי: אחרי שנים של תרדמת, סקטור הצעירים של מדינת ישראל (וכן, אנחנו סקטור) התעורר, פקח את עיניו, ויצא לקלפיות כדי לשנות את המדינה. התוצאות לפניכם. לראשונה מזה 7 שנים התקופה בה אני רשאי להצביע בבחירות לכנסת חזרה אליי התחושה הזו. התחושה שאולי, יכול להיות כאן טוב יותר. ביני לבין עצמי אני אפילו מעז לקרוא לה בשמה: תקווה.
קשה לי עדיין למצוא את המילים, להסביר מה בדיוק קרה. אולי אלה רוחות המחאה החברתית של קיץ 2011 שעדיין מנשבות כאן? אולי זו התחושה הכללית שיכול להיות כאן צודק יותר, הוגן יותר, טוב יותר? כן, גם לאלה שכבר אמרו נואש - לכל הצעירים, שגדלו והתחנכו כאן, שמשלמים מסים ומשרתים בצבא, שלומדים ועובדים. לנו הצעירים, שאוהבים את המדינה הזאת אבל רוצים שהיא תהיה ראויה גם לאהבה של ילדינו. לכולנו.
כבר יותר מעשור אנחנו מסתובבים כאן עם לב כבד, סוחבים משא כבד. רציתם ביטחון? קיבלתם איראן, סוריה, "אין פרטנר" ו"כל הערבים רוצים להרוג אותנו" (ואל תשכחו את מצרים); הכלכלה צומחת? יקר פה (ולא, זה לא ממש משתפר), אין שוויון, אין חלוקה בנטל, החינוך גרוע ורווחה היא כמעט מילה גסה.
איפה שלא הסתכלנו, הרגשנו שהכל כאן עומד להתפורר. כבר שנים שאנחנו משוסעים בנינו לבין עצמנו: חילונים-דתיים, יהודים-ערבים, שמאלנים-ימנים, מזרחים-אשכנזים. לא היה לנו שום נרטיב מהותי להתאחד סביבו חוץ מהשנאה לזר, לשונה פרט אולי למחשבה שבסופו של דבר כולנו נתאחד כולנו לרגע הזה, בו הפצצה האיראנית תיפול על ראשנו.
אבל זה לא חייב להיות כך. חלקנו זוכרים במעומעם את הבום הכלכלי של שנות האלפיים; חלקנו זוכרים תקופות בהן לשרת בצבא לא היה נחשב לצאת פראייר; חלקנו זוכרים את ההורים שלנו מתגאים בחינוך היהודי שהוא הטוב בעולם; חלקנו זוכרים שפעם דיברנו עם הגדולים שבאויבנו אך בעשור האחרון, המציאות הכתה בפנינו, וכמעט התייאשנו. וטס, רגע לפני ששמנו פתק לבן בקלפי, החלטנו לומר את דברנו.
ולא, זה ממש לא עניין של ימין או שמאל. אם לוקחים בחשבון את הסקרים, אי-אפשר להתעלם מהעובדה שכמעט 50 חברי כנסת חדשים (מכל קצוות קשת האידיאולוגיה) יתרוצצו במסדרונות הכנסת ב-4 השנים הבאות. "הבית היהודי" ו"יש עתיד", מספר לא מבוטל של ח"כים במפלגת העבודה וב"התנועה", ועוד לא אמרנו מילה על ש"ס, מר"צ, והמפלגות הלאומיות והערביות.
מבחינה דמוגרפית, ישראל היא הצעירה שבמדינות המערב. כמעט 30% מהאוכלוסייה כאן מורכבת מבני הגילאים 0-30. מה לא אמרו עלינו? שאנחנו לא "מבינים" מספיק ושאנחנו לא יודעים מה טוב בשבילנו. שאנחנו בדלנים, היפסטרים, אוכלי סושי ואפילו בטלנים - אז אמרו. הלילה, את המילה האחרונה, אנחנו אמרנו.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
