גרגירים של מלוכה

תקופת כהונתו השנייה של ברק אובמה היא הזדמנות להיזכר בשורשי המשטר האמריקאי: בשלהי המאה ה-18 לא נוסדו רפובליקות. זה היה זמן שבו כתר היה מוכרח לייצג ריבונות, כל ריבונות. למען האמת, באירופה אלה היו פני הדברים עד מלחמת העולם הראשונה. לפני מאה שנה, אם ארץ חדשה רצתה להיוולד, היה עליה למצוא לה מלך.

למשל, ב-1913 הומצאה אלבניה, תוצאה של התפוררות הקיסרות העות'מנית ושל הרצון לבלום את סרביה. מעצמות אירופה הואילו להעניק לה נסיך גרמני למלך. הוא אגב נמלט על נפשו לאחר שהבין עם מי יש לו עסק. רפובליקה אלבנית? זה היה רעיון חתרני מעיקרו ביבשת שוחרת לגיטימיות. אפילו ב-1918, כאשר הסדר הישן היה קרוב מאוד להתמוטט, ארצות חדשות כמו פינלנד וליטא עמדו על סף אימוצם של מלכים מנסיכי גרמניה (הגרמנים סיפקו את מאגר הדם הכחול של אירופה, וגם הדנים תרמו קצת). גם פולין-זוטא עמדה להפוך למלוכה. באירופה היו רק שתי רפובליקות, צרפת ופורטוגל, אם לא נכלול את סן מרינו.

אם רפובליקה ב-1913 הייתה רעיון נועז מדי, נקל לשער מה הייתה ב-1776, אז הכריזו המושבות הבריטיות של צפון אמריקה על עצמאותן; או ב-1787, כאשר החליטו לכונן רפובליקה ולהעמיד בראשה נשיא נבחר. כאשר האנגלים הפילו את מלוכתם, 140 שנה קודם, בראש הרפובליקה קצרת הימים שלהם התייצב רודן, שלא עמד לבחירה, פיזר את הפרלמנט, וניסה להוריש את שלטונו לבנו.

לאמריקאים היה מזל מיוחד. נשיאם הראשון לא היה מכור לכוח פוליטי. אילו רצה, הוא היה יכול להתמנות לכל חייו. הוזכרה אפילו האפשרות להניח כתר על ראשו. אבל ג'ורג' וושינגטון יצר את התקדים המדהים כשלעצמו של פרישה וולונטרית לאחר שתי תקופות כהונה. עד 1940 לא ניסה שום נשיא להיבחר לתקופת כהונה שלישית.

הפלא החוקתי האמריקאי מצדיק הערצה וחיקוי, אבל לא תמיד. כותבי החוקה רצו להציל את 13 המושבות מן האנרכיה המסוכנת שהתפשטה בהן בשנות העצמאות הראשונות, כאשר לא הייתה ממשלה מרכזית חזקה. מבלי להתכוון הם יצרו כהונה ביצועית עם פוטנציאל ניכר של שימוש לרעה בכוח: נשיא שאינו תלוי ברוב פרלמנטרי, ואינו בר-החלפה אלא במקרה קיצוני מאוד.

הפיתוי להשתמש לרעה בכוח היה בלתי נמנע, והוא התבהר במלוא חומרתו במאה ה-20. מדעני מדינה טבעו את המושג "הנשיאות הקיסרית", כדי לתאר את מעמדם של נשיאים מזמן פרנקלין רוזוולט ואילך. ריצ'רד ניקסון הפך את הבית הלבן למרכז חשאי של חתירה תחת אושיות הדמוקרטיה האמריקאית, ורק סרטי הקלטה מיותרים הצילו אותה מידיו.

"רפובליקות עם כתר"

הייתכן שדמוקרטיה פרלמנטרית הייתה מיטיבה לשרת את אמריקה? קשה לדעת. בשנה שבה האמריקאים מציינים 150 שנה לשחרור העבדים השחורים, אפשר לתהות אם ראש ממשלה בדמוקרטיה פרלמנטרית היה מעז לעשות מעשה לינקולן. צריך להודות שיש ערך מועיל להילה הקיסרית, המתעגלת מעל ראשו של נשיא ביום שבו הוא מושבע. אפילו חבריו הקרובים אינם יכולים עוד לפנות אליו בשמו הפרטי, הוא מעורר דרך ארץ, ומצריך גינונים גם אצל מחוסרי דרך ארץ ומעוטי גינונים.

אילו האמריקאים היו מחכים עוד קצת לפני שדרשו עצמאות, נניח איזה חמישים שנה, ייתכן מאוד שהם היו יוצאים לדרך כדמוקרטיה פרלמנטרית. זה מה שקרה לקנדה, לאוסטרליה ולניו זילנד, שניתוקן מן הטבור הבריטי היה עדין והדרגתי. זה קרה אפילו בהודו, ללא עדינות וללא הדרגתיות. ניסיונן הדמוקרטי היה בדרך כלל מוצלח, אפילו מעורר קנאה, גם אם בלתי מושלם (כפי שיוכלו להעיד ילידיהן המקוריים של כל אחת מן הארצות האלה).

אבל דמוקרטיה פרלמנטרית לא יכלה לעלות על הדעת בשלהי המאה ה-18, בזמן שבו למלך אנגלי עדיין הייתה אפשרות לפטר את ראש ממשלתו. היא נולדה רק בשנות ה-30 של המאה ה-19. המלוכות עלי אדמות התמעטו, אם כי באירופה עדיין יש שמונה כאלה (תשע, אם נכלול את ליכטנשטיין). למלכים אירופים אין עוד סמכויות ביצוע, הם נומינליים לחלוטין. ארצות כמו שבדיה וספרד מתוארות, בצדק, כ"רפובליקות עם כתר". בספרד, ראש הממשלה אפילו נקרא "הנשיא".

נסיכים ישראלים

כמובן, ריבוי הרפובליקות הוא לא פעם אחיזת עיניים. הרבה מהן מתנהלות כמו מלוכות אבסולוטיות. מהי "הרפובליקה העממית הדמוקרטית" של צפון קוריאה אם לא קיסרות מורשתית? מה בדיוק היה רפובליקאי בעיראק של סדאם, או בסוריה של בית אסד, או במצרים של מובארק?

איראן יכולה לקרוא לעצמה "רפובליקה אסלאמית" כאוות נפשה, אבל בראשה עומד שליט המתמנה לכל חייו, ללא הגבלות של ממש על סמכותו; ונצואלה של צ'אבס, שבה אביו ואחיו הם מושלי מדינות; סרי לנקה, שהנשיא ואחיו הפכו לאחוזה משפחתית; כמובן קובה הקומוניסטית, השייכת לשני אחים זה חצי מאה, הן כמה מן הדוגמאות למלכות מחופשת לרפובליקה.

על זה אפשר להוסיף גם את האלמנטים המורשתיים ברפובליקות אמיתיות. בהודו הומלך השבוע רשמית ראהול גנדי (גאנדהי) על מפלגת הקונגרס השלטת, שמשפחתו עמדה בראשה מאז סוף המאה ה-19. אם היא תנצח בבחירות הבאות, בעוד שנה ויותר, הוא יהיה כמעט ללא ספק ראש הממשלה הבא. בדרום קוריאה עתה זה נבחרה לנשיאות בתו של רודן לשעבר; בפיליפינים, הנשיא הוא בנה של נשיאה לשעבר; בבנגלדש, ראש הממשלה היא בתו של נשיא לשעבר; בפקיסטן, הנשיא הוא אלמנה של ראש הממשלה לשעבר.

אני מקווה לחזור בהזדמנות אחרת לעניין המורשתיות בשיטות דמוקרטיות. בזמן כתיבת הדברים האלה עדיין לא ידעתי אם תיכון שושלת לפידברפובליקה הישראלית. אבל נסיכים ישראלים כבר ראינו למכביר. בסופו של דבר, כנראה אין מנוס מגרגירים של מלוכה בכל רפובליקה. צריך לקוות שהגרגירים האלה לא יתרבו.