מסעדת מונא בירושלים: אחת המסעדות הכי רומנטיות ויפות בישראל

זה התחיל לא טוב. כן, היו שני מקומות פנויים על הבר בשעה תשע (כשהגענו הבנו שזה לא מובן מאליו), והבחורה שמעברו השני של הקו שמחה לשמור אותם עבורי. אבל אז היא הוסיפה כבדרך אגב, "הם יהיו שלכם עד אחת עשרה".

נער הייתי וגם זקנתי, ועדיין - להוציא פעם אחת לפני שנות דור - מעולם לא שמעתי על מסעדה שמנסה לעשות עוד סבב גם באחת עשרה בלילה. זה כבר לא ממש שינה שמיד אחר כך הוסיפה הגברת שאין לי מה לדאוג, והם כנראה לא באמת יפנו אותי (יהודייה לא מפנה יהודי בימים אלה, כידוע; לא בעיר הקודש), וגם אמרה שהיא עצמה תבוא לשבת לידי ולחגוג. לא זכרתי שהזמנתי אותה.

לא נשארו לי יותר מדי ציפיות אחרי התחלה שכזאת, במיוחד כשגם זכרתי שמסעדת מונא החליפה ידיים לפני כמה חודשים ועברה לבעלותם של אנשי מסעדת מחניודה הכה אופנתית, מסעדה שאיך אגדיר זאת בעדינות, אני לא ממש מחבב, לא כל-כך בגלל האוכל (שגם ממנו לא השתגעתי) אלא בעיקר בגלל הרעש, היזום על-ידי בעלי הבית, רעש כאילו סחבקי ומצחיק, אך לטעמי פרחי ומעיק.

מונא היא אחד המפלטים האחרונים של מי שמבקש לאכול גם בסופי שבוע בירושלים, אוכל גורמה לא כשר וכמעט מתריס בהתחשב במיקום שלה. מונא היא גם מסעדה ותיקה מאוד במונחים מקומיים, ואחת המסעדות הכי רומנטיות ויפות בישראל. בערבי חורף קרים, כמו זה שבו ביקרנו אנו במקום, מדליקים כאן את האח והכול נראה לרגע שפוי. עד שיוצאים שוב החוצה אל הקור, אל השחור ואל החשיכה הגזענית שנפוצה מאוד בבירת ישראל בימים אלה.

התחלנו את הערב עם סשימי של פלמידה שהוגש עם ווסאבי, כוסברה, פרוסות צנונית דקיקות ועם קוביות קיווי. בדרך כלל איני מחבב צירופים כאלה, סשימי עם קיווי, אבל בת זוגי לארוחה עודדה אותי ליצור לעצמי ביס מכל הכבודה גם יחד, ואני ניסיתי ונכבשתי. חבל רק שכל המנה כולה כללה בסך-הכול ארבעה ביסים כאלה.

הסשימי הוגש על צלחת שטוחה לגמרי ללא שוליים, מאבן צפחה שחורה. הצפחה הזו תחזור על עצמה כל-כך הרבה פעמים במהלך הערב עד שיתעורר החשד שמא פירקו אנשי המסעדה את האבן הקדושה במכה כדי לעשות ממנה צלחות. מישהו צריך לעדכן אותם ש"קרב סכינים" לא משודרת כבר זמן רב, ושף סטפן לא באמת מגיש אוכל על הקשקוש הזה. אפילו הגלידה בסוף שכבה על השחור הזה, ונזלה כמובן על הבר.

המנה הראשונה הנוספת הייתה מנת הדגל של מחניודה, בסיס האם כאמור - פולנטה עם פטריות ועם אספרגוס. הפעם ויתרו כאן, תודה לאל, על הצנצנת, והסתפקו במקומה בסיר קטן שהכיל פולנטה שיכלה להספיק לגדוד. הפולנטה הייתה עשירה בחמאה ומתובלת בכמהין והייתה טעימה להפליא גם אם מעט סותמת.

מכיוון שבת לווייתי לאותו ערב היא דמות מוכרת בחיי הלילה הירושלמיים, כיבד אותנו בעל הבית גם בטעימת סטייק טרטר קטנה מנתח פילה ובסלט אנדיב ואגסים קטן. שניהם היו טובים מאוד. ההיכרות המוקדמת של שותפתי לערב עם בעלי המקום לא הצילה את נתח הקצבים שכונה כאן בשמו הצרפתי אונגלה, והוגש, כמובן, על צפחה שחורה. הוא לווה בצ'יפס מעט עייפים, במח עצם, בשום אפוי ובחמאת עשבים. הנתח היה קצת מסטיקי ומעט מאכזב.

העיקרית השנייה הייתה מופת של בלבול מוח אין-סופי ושל טעם אדיר. בתפריט הודיעו על דג קוד. אחרי שתי דקות הסבירו לנו שזה לא יהיה קוד אלא מוסר. עוד כמה דקות והמוסר הפך לפלמידה, ומה שנחת על הבר בסופו של דבר היה נתח מופלא של הליבוט* - דג ים צפוני טרי ונדיר במקומותינו, שהיה אחד הדגים הכי טובים שאכלנו זה זמן רב. בעצם הוא היה טוב כל-כך, שלא נזקק לביסק הסרטנים העשיר שבו שחה ולתוספת הניוקי הכבדה והמכבידה.

קינחנו בטארט דובדבנים ובשוקולד עם קצף ביצים אפוי, שהיה מצוין, גם אם שוב כבד מאוד, ובכדור סורבה פטל טעים. את הערב ליווינו בבקבוק טוב של קוט דה רון מבציר 2009 של יקב גיגל המהולל.

מונא היא יופי של מקום רומנטי לבלות בו ערב אינטימי של tete-a-tete. לא שהיה לי מה לעשות עם זה, אבל בכל זאת. גם האוכל טוב עד טוב מאוד רוב הזמן. קצת פחות חמדנות (גם אם טלפונית ולא ממומשת - לא באמת גורשנו ב-23:00) וקצת פחות צפחה שחורה לכל הרוחות, והכול יהיה בסדר.

מונא

פרטים: בית האמנים, שמואל הנגיד 12 ירושלים, טל' 6222283-02; א'-ה' 18:30 עד אחרון הסועדים, ו'- ש' 11:30 עד אחרון הסועדים מחירים: סשימי - 56 שקלים, פולנטה - 46 שקלים, הליבוט - 124 שקלים, נתח קצבים - 112 שקלים, טארט דובדבנים - 48 שקלים, קוט דה רון - 150 שקלים

השורה התחתונה

יקר, אבל שווה

כדאי להכיר

הליבוט. דג ים החי במים קרים, ולכן מטבע הדברים עיקר תפוצתו בצפון האוקיינוס השקט ובצפון האוקיינוס האטלנטי. בעבור רובנו עיקר תפוצתו במקפיאים של הסופרמרקט, ומעטים יודעים שניתן להשיגו גם בארץ במצב טרי. בשרו לבן ומוצק והוא אחד הדגים היוקרתיים והבריאים ביותר שיש בנמצא.

להשיג ב"כל דג", הכובשים 18 תל אביב, טל' 03-5103950; 22 שקלים למאה גרם