ניצחונה של מדינת תל-אביב

הנה רשימת מושגים אשר החל מאתמול, יום ג', 22 בינואר 2013, הפסיקו להיות רלבנטיים: בנייה בשטח E1, שינוי במבנה ובסמכויות בית המשפט העליון, חקיקה להגבלת פעילות של גופים פוליטיים שממוקמים בשמאל, פיצוץ כיפת-הסלע, "דוח אדמונד לוי" על מאחזים בלתי חוקיים, סיפוח חלקים מהגדה המערבית. כל אלה נראים היום, לאחר פרסום תוצאות הבחירות - כסיסמאות ששייכות לתקופה אחרת, למדינה אחרת.

מניית פריטים אלה, שהיו חלק מסדר-היום האבוד של הימין הישראלי, חיונית כדי להדגים את מה שאירע בישראל בשבועות האחרונים. מי שניצח בבחירות היו מפגיני מחאת יולי-אוגוסט 2011, אותה מאסה אנושית גדולה אשר יצאה לרחובות כדי לדרוש שינוי בסדרי עדיפויות, וכדי למחות על עתיד כלכלי לא ברור. לעת עתה, רובה של אותה קבוצת מחאה חושבת עדיין שניתן להגיע לכללי משחק אחרים במשק ובחברה הישראלית על-ידי "תיקונים" במדיניות הממשלה היוצאת, ולא על-ידי אימוץ של סדר-יום רדיקלי יותר.

מול מציאות זו ניצבת הקואליציה היוצאת, אשר דמיינה, בארבע השנים האחרונות, שניתן לשלוט על ישראל מביתו של הרב עובדיה יוסף ומביתם של מתנחלי עמונה. מה שיקבע את אורך קיומה של הקואליציה הבאה יהיה היכולת של אותם אנשים להסתגל למציאות החדשה, שבה מרכז הכובד הפוליטי חוזר לרחובות הערים הראשיות של ישראל, ובראשן תל-אביב. אכן, "מדינת תל-אביב" כפי שהימין הישראלי אוהב לכנות זאת, הפכה לבירה האמיתית של ישראל, הן במובן הכלכלי והתרבותי, והן במובן הפוליטי.

לא מדובר רק בהחלטות מדיניות, אלא בדרך שבה הקואליציה הישנה תוכל להסתגל למציאות שבה היא חייבת להתפשר עם אותם מפגיני קיץ 2011. באיזו מהירות המפלגות החרדיות יוכלו לקבל את העובדה שחריש לא תהיה עיר חרדית, שהקהילה החרדית תתקשה יותר להתמודד עם נושאי הדיור, שקצב הבנייה מעבר לקו הירוק יואט במידה משמעותית, ובכמה מקומות הבנייה תיעצר לגמרי.

בסופו של דבר, נראה כי על שאלות אלה תקום ותיפול הקואליציה החדשה בין יאיר לפיד לבין בנימין נתניהו. ראש הממשלה יודע היום, שהוא תלוי ברצון הטוב של סיעה בת 19 חברים, אשר לפחות מחציתה רואה בו אסון למדינת ישראל. אך לא מדובר רק בדימויו של נתניהו בעיני חברי סיעת "יש עתיד". מדובר ביכולתו של רה"מ לאלץ את השותפים שלו לשעבר להסכים לחלוקת העוצמה הפוליטית עם קבוצה חברתית זרה להם, שגם עוינת את חלקם במידה זו או אחרת.

חי על זמן קצוב

יתר על כן, היכולת של יאיר לפיד להסכים לפשרות עם נתניהו מוגבלת למדי. הוא אמנם יצא מנצח מהמערכה האלקטורלית הנוכחית, בעיקר כי הוא הצטייר כמי שמסוגל לשפר את מצבם של השכירים "מעמד הביניים") בישראל. אך בו-זמנית נבחרה גם אופוזיציה פרלמנטרית, אשר מייצגת את החלופה הרדיקלית יותר ללפיד בכל תחום אפשרי, ממדיניות כלכלית ועד להתנהלות מול העולם הערבי. זו לא האופוזיציה האנמית והחלשה של הכנסת היוצאת, אלא גוף הרבה יותר אגרסיבי, והרבה פחות סלחני. כל ויתור מצד השותף החדש של בנימין נתניהו יזכה מעתה לבולטות, ולפיד ייאלץ להסביר את מהלכיו כמעט מדי יום.

האמת היא, שהבעיה של לפיד אינה רק האופי האגרסיבי של חברי-הכנסת שבאופוזיציה, אלא העובדה שהוא, בדומה לכל מפלגת מרכז שקמה בישראל, חי על זמן קצוב. אם מצבם של השכירים לא ישתפר באופן משמעותי בתוך תקופה קצרה יחסית, הם יהיו הרבה יותר קשובים לאותם חברי-כנסת בספסלי האופוזיציה ולמה שיש להם להגיד.

השלטון, כבר אמרנו, נקבע ברחובות ערי ישראל. גבעות השומרון הן כבר לא חלק מהמשוואה.